אולי טעיתי?

בטו' באב, לפני מספר ימים, ניגשה אלי נשואה צעירה ויקרה ואמרה לי בערך כך: "אני כל כך מתגעגעת לטו' באב של שנה שעברה, היינו אז כחודש לפני החתונה, מאוהבים עד השמיים... ועכשיו הכל כל כך קשה לי! אני בוכה המון, נפגעת בקלות, מרגישה בעיקר חסימות והרבה מתח בבית. אוף! לפעמים אני חושבת, שאולי בכלל טעיתי..."

השנים הראשונות, ובפרט השנה הראשונה לנישואין, ידועות כשנים לא פשוטות לזוג הצעיר.
פעם שמעתי על מדריכת כלות המציעה לשים שלט על דלת של בני זוג טריים: "זהירות- כאן בונים". אז נכון, בהחלט כך הוא- בונים. בונים את יסודות הקשר, את יסודות הדיבור, החיבור, התקשורת ונהלי החיים. וזה לא תמיד קל.

זוגות רבים מספרים כי השנה הראשונה הייתה עבורם כשנה עוצמתית ביותר. עוצמתית אין הכוונה שלילית או חיובית, אלא מלאת עוצמה, השפעה, מלאת רגשות ותחושות. גם הקשיים וגם החוויות הטובות תופסים מקום רחב יותר בחיי הזוג.

אחת המחשבות שיכולה לצוץ בשנה הראשונה זה המחשבה "אולי טעיתי?", "אולי זה לא זה?...", "היא בכלל לא דומה למה שרציתי מלכתחילה....", "פתאום גיליתי בו תכונות שאנו מאוד לא אוהבת, אולי טעיתי בבחירה שלי?!"

פתאום עולה מחשבה: אולי הוא לא מתאים לי? (צילום:justinoberman-cc-by-sa)

זה עצוב ומדהים גם יחד, עד כמה שהמחשבות הללו מופיעות אצל הרבה זוגות בתחילת דרכם.
אני זוכרת זוג שהיו אצלי בייעוץ, ובאחת הפגישות סיפרה האישה כי חברה שלה שיתפה אותה השבוע שהיא מרגישה שאולי בעלה לא מתאים לה בכלל... ואז הוסיפה האישה בחצי חיוך : "זה ניחם אותי לדעת שהמחשבות הללו לא נמצאות רק אצלנו..."

איך זה קורה לנו? הרי התחתנו עם כל כך הרבה תקוות וחלומות, איך פתאום עולות בנו כאלו מחשבות? התשובה נמצאת כנראה בעצם השאלה.
נדמה כי התקוות והחלומות הללו, הם הם גורם עיקרי המשפיע ומעורר את המחשבות הללו.

רוב האנשים מגיעים ליום החתונה עם המון תוכניות, ציפיות, פנטזיות וחלומות. כל אחד רוצה ושואף לחיות חיים מתוקים ומושלמים עם אשתו או עם בעלה. חיי אושר והבנה, חיי שמחה, השלמה והדדיות. רצונות מתוקים ונפלאים יש לכולנו.

ומה קורה בפועל?
המציאות היומיומית היא תמיד יותר מורכבת מהמציאות הדמיונית, החלומית שלנו. בחלומות שלנו אין קשיים, אין בעל עצבני, או אישה עייפה, אין בית מבולגן, או מקרר שהתקלקל פתאום ולא יודעים מה לעשות. בחלום הכל הרבה יותר מואר ופשוט.
ואנחנו מתאכזבים. מתאכזבים מהמציאות האמיתית. בוכים, כואבים. "זה לא מה שדמיינתי", "זה לא מה שביקשתי". הבעל מתגלה לנו לפתע כיותר "עצלן" (או כל תכונה אחרת) ממה שחשבנו, או האישה מתגלה "כבלגניסטית" לא קטנה. ונהיה קשה. קשה באמת.
מצד אחד התחתנו, אנחנו שניים שהם - אחד. ומצד שני יש שוני, יש חוסר הבנה, יש פערים, יש תסכולים. וזה לא מסתדר עם התפילות שלי שחיי הנישואין שלי יהיו כל כך טובים ומתוקים.

ואני עצוב. אני בודדה.
ואז עלולה לצוץ לה, בשקט בשקט (או גם בקול חזק...) המחשבה "אולי טעיתי?", "אולי זה לא זה?" ואנחנו יכולים ליפול בפח. המחשבה הזו מתחילה להפיל אותנו. אם לא נדע לעצור אותה בזמן, היא עלולה לגדול ולחבל לנו בקשר.

כשאנו עסוקים במחשבה "אולי טעיתי" אוטומטית אנו יותר מרוכזים בחלקים השליליים מאשר בחלקים הטובים. אנו מתחילים לשים דגש ותשומת לב גדולה יותר לנקודות שמפריעות לנו, וכך אנו מקבלים "הצדקות" מצד המציאות למחשבה שלנו.

יתר על כן, כשאנו שעסוקים במחשבה שאולי זה בכלל לא הבעל או האישה "האמיתיים" שלי, אז עלולה להיווצר חולשה ביכולת וברצון לתקן ולהתמודד. כשאיננו בטוחים שאיתו או איתה אבנה את הבית שלי, אז בשביל מה להשקיע? בשביל מה להתמודד? הרי אולי הכל כאן זמני ועוד מעט ישתנה? והרצון להשתדל ולעשות- פוחת.

ולהפך. כאשר ברור לנו שזה שלנו, כשאנו מאמינים שזה הזיווג שלי עם כל המורכבות והשוני בנינו- זה מחזק את היכולת שלנו, את הרצון להתמודד ולעשות. כשאנו מאמינים שזה הזיווג שלנו, נשקיע הרבה יותר, נעשה, נפעל, נאמין ולא נוותר.

אז מה עושים? איך עוצרים את הגלגל? איך לא מוותרים? איך משקיעים ומתבוננים בטוב?

ראשית אנו מוכרחים להבין ולהשלים עם העובדה שהשנה הראשונה היא איננה קלה. כל בנייה התחלתית, היא לא פשוטה. לחבר שני אנשים יחד, מרקע שונה, עם הרגלים אחרים, עם ציפיות אחרות, זה לוקח זמן. זמן, סבלנות והשקעה.

לוקח זמן להבין אחד את השפה של השני, להבין את הצרכים שלנו. לוקח זמן לתת אמון האחד בשני, לדעת לדבר נכון, לפתוח דברים, ולהאמין שבעצם שנינו רוצים שיהיה כאן טוב ואף אחד לא באמת רוצה לצער או לפגוע. ברגע שנקבל את הקשיים כמשהו נורמטיבי, טבעי, כחלק מהחיים, יהיה לנו יותר קל להתמודד עימם מבלי להבל או לחשוב שטעינו.

שנית, כדאי מדי פעם להזכיר לעצמנו את אותם התכונות הטובות שיש בבן הזוג שלנו, או גם את הדברים הטובים והיפים שהיו ושישנם בקשר שלנו. ובטוח שיש כאלו. רק צריך להגדיל את המבט עליהם ולדעת לשמוח בהם.

מה' אישה לאישה
כל החיים אנו משתדלים להתחזק באמונה ובביטחון בבורא עולם. ודווקא בהתמודדות הזו, אנו לעיתים, באופן לא מודע, מוציאים את בורא עולם מהתמונה.

כאשר אנו חושבים שאנו בחרנו את האישה הזו, או את האיש הזה, שאחריות הבחירה הייתה עלינו, זה באמת עלול להיות יותר קשה. כי אולי טעינו. אך כאשר אנו מבינים ומאמינים שמי שבחר באמת את הבן זוג הזה בשבילי זה- בורא עולם, אז זה יותר קל ויותר אמיתי.
בורא עולם כיוון במדויק את הבן זוג שלי בעבורי.

אמנם בפועל, במציאות, נדמה לנו שאנו בחרנו את בן זוגנו, אך מצד האמת, הקב"ה הוא זה שעורר אותנו לרצות דווקא את אותו בן או בת זוג. הקב"ה הוא זה שכיסה מעינינו תכונות מסוימת, או זה שגרם לנו להרגיש ש"איתה או איתו, אני רוצה להתחתן". הקב"ה הוא מזווג הזיווגים. הוא גרם לכך שעם הבחור או הבחורה הקודמים שהכרנו לא רצינו להתחתן ועם האחרון דווקא כן.

המחשבה הזו, האמונה הזו, יש בה בכדי לחזק, להרגיע ולתת לנו כוח.
גם שקשה או מורכב, אנו מזכירים לעצמנו ש"מה' אישה לאיש"- זה הזיווג שלי, זה האישה או האיש המתאימים לי. ולא אף אחד אחר, וכעת יש לנו עבודה, התפתחות משותפת...

הגישה הזו יש בה גם בכדי לעזור לנו להתמודד עם ההשוואות (הלא מועילות כמובן...) או הזיכרונות הקודמים. הכל בעצם לא רלוונטי- כי האישה שלי, האיש שלי- הוא הטוב והמתאים ביותר עבורי!!

ויהי רצון שברכת ה' תשרה בביתכם מתוך אהבה, אחווה שלום ורעות!

הערה: ראשית, חשוב לציין שלעיתים ישנם מקרים קיצוניים, שבני הזוג מנסים לעבוד על הזוגיות, לצמוח, להשתפר, להתקדם ולברר, ובכל זאת אין מנוס מגירושין, וזה גם כן משמיים. וכל מקרה צריך בירור לגופו

שנית, הקשיים בשנה ראשונה הם נורמטיבים, אך ברגע שנדמה לנו שכבר קשה לנו מידי, תמיד כדאי לפנות לייעוץ ולבקש עזרה והכוונה, שיכולים לסייע בצמיחת הקשר בצורה טובה ושמחה.

אודליה מימון, מחברת הספר "אוצרות פנימיים" , יועצת אישית וזוגיות, מדריכת כלות, ומנחת סדנאות בנושאים שונים.