בעשרת ימי תשובה, נהוג בכל בית בישראל לתת צדקה כחלק ממנהג הכפרות שנותנים בערב יום כיפור. סיפורה של רחלי פרייפלד ובעלה ממחיש את הסיוט של כל אחד: לאבד 30,000 שקל שנאספו על ידי הקהילה לצדקה.
פרייפלד מספרת בטוויטר: "ערב יום כיפור. שעה וחצי לפני כניסת החג אנחנו חוזרים מביקור אצל ההורים, בעלי ניגש לחדר ופותח את המגירה בה שמר שקית עם כסף שאסף לצדקה. השקית איננה. הסכום? 30,000 שקלים שהתחייב להעביר הלאה אחרי החג. רגע אחד של אובדן עשתונות ומיד הוא מתעשת, זה חייב להיות פה איפשהו, זה היה פה לפני שיצאנו.
כפרת עוונות במובן הכי עמוק של המושג
בזמן המאוד קצר שנותר עד החג אנחנו הופכים את הבית. אני מוצאת מטען ישן ואת הטורטית שהחבאתי מהילדים ושכחתי איפה. אבל אין זכר לשקית. "אולי היא נזרקה?" הצעתי. זה היה נשמע מופרך, אבל לא מופרך כמו להשלים עם אובדן של 30,000 שקלים. הוא מנסה לאתר את שקית האשפה שלנו, אבל איו לו הרבה זמן וזה חסר סיכוי. לאט לאט האסימון נופל. איבדנו 30,000 שקלים. שלושים. אלף. שח. יש משהו מאד סימבולי בלאבד סכום כזה בערב יום כיפור, מיסטי אפילו. מרגיש כמו כפרת עוונות במובן הכי עמוק של המושג.
זה הטריד אותנו מאד, אבל לא אשקר היה בזה משהו מעט מנחם, או שזו הייתה הטורטית. בכל מקרה, החג נכנס, ניסינו לשכוח מהעניין ולקבל את הדין באהבה. הזלנו דמעה אחת יותר ב"חתמנו בספר פרנסה וכלכלה" וזהו. עד שיצא החג. האנטיקליימקס היה אכזרי ובלתי נמנע. מאיפה משיגים עכשיו 30,000 שקלים???
העלילה אף פעם לא תלך בכיוון שרוצים שתחשוב שהיא תלך
ניסינו לחשוב מי יכול היה לקחת את הכסף. המנקה? הרגיש לנו קלישאתי מדי, גזעני מדי, והאמת קצת צפוי. זה אף פעם לא זה שאתה ישר חושד בו. בכל זאת ליתר ביטחון, חשדנו בו. הוא מכיר כל פינה בבית ובטח ראה את הכסף.למעשה, בערב החג, בדיוק בזמן בו נעדרנו, הוא היה אמור לבוא לנקות ורק כשחזרנו הוא הודיע שבסוף זה לא מסתדר לו והוא יבוא אחרי החג. כל הקלפים הסתדרו. בטח נכנס כשלא היינו, ראה שאנחנו לא בבית, לקח את הכסף וברח לארוסתו הנצחית.
כדי להוסיף אפקט דרמטי, גם ביום שאחרי החג הוא הבריז בלי להודיע לפני כן והסביר שהוא, ובכן, בבית חולים(?) פה חשדנו. היינו די בטוחים שזה הוא ובכנות לא היה אכפת לי שיקח את הכסף רק שיבוא כבר לנקות. פנינו לאב הבית והוא איפשר לנו גישה למצלמות האבטחה של הבניין, מבחינתי זה היה כמעט מיותר.
למעשה, בערב החג, בדיוק בזמן בו נעדרנו, הוא היה אמור לבוא לנקות ורק כשחזרנו הוא הודיע שבסוף זה לא מסתדר לו והוא יבוא אחרי החג. כל הקלפים הסתדרו. בטח נכנס כשלא היינו, ראה שאנחנו לא בבית, לקח את הכסף וברח לארוסתו הנצחית.
הכסף בטח הפך כבר מזמן לעיסה באיזה אתר פסולת נידח
אבל כמו בכל סרט בילוש בינוני, העלילה אף פעם לא תלך בכיוון שרוצים שתחשוב שהיא תלך. וצפייה במצלמות של הקומה הבהירה באופן ברור: איש לא נכנס לבית בזמן שנעדרנו. המנקה נקי. הבית לא. הלאה. חזרנו לאופציה הראשונה. הדרך היחידה שהכסף הזה יכול היה למצוא את דרכו החוצה ולהעלם היא דרך פיר האשפה.
זו הייתה שקית שחורה פשוטה, כמו של מכולת. שיערנו שהקטן פתח את המגירה, הוציא את השקית ולקח אותה לסלון, וכנראה אחד מאיתנו חשב בטעות שזו עוד אחת מהשקיות עם החיתולים המלוכלכים שמסתובבות בבית וזרק אותה לפח. עברו כבר 3 ימים. הכסף בטח הפך כבר מזמן לעיסה באיזה אתר פסולת נידח. הרמנו ידיים.
אני לא יודעת מה הנס הגדול יותר
עד היום בבוקר. ערב חג הסוכות, 6 בבוקר, בעלי מתעורר משיחת טלפון. דוד מאגף התברואה. חבר טוב ששמע על המקרה ועובד בעירייה, עשה כמה בירורים. התברר שהמכולה של הזבל יוצאת מהבניין אל תחנת מעבר ומתפנה רק אחת לשבוע. כלומר, היא עדיין שם. דוד מתקשר לבשר שהמכולה נמצאה ובעלי יוצא לדרך.
במקום כבר מחכים לו פועלים, הם מפזרים באופן אחיד את תכולת המכולה על האדמה ובעלי מתחיל לחפש. אני לא יודעת מה הנס הגדול יותר, זה שהכסף נמצא, או שהוא נמצא תוך 60 שניות(!) הוא פשוט היה שם, בתוך שקית האשפה שלנו שבלטה ראשונה בערימה העצומה של הפסולת, חיכה לו בשלמות מסודר ונקי. 30,000 שח
אני עדיין לא מאמינה שזה הסוף של הסיפור המטורף הזה אבל חשוב לי להגיד כמה דברים: אף פעם אל תתייאשו, גם כשהחיים שלכם בזבל, ליטרלי, לכו תדעו מה תמצאו שם. טורטית זה אוברייטד. ותודה עצומה לעיריית ירושלים ולאגף התברואה על ההתגייסות המרגשת אה, וזה אף פעם לא המנקה. זה קל מדי".