יוני קמפינסקי (33), נשוי ואב, מתגורר בפתח תקווה (אך מדגיש - "ירושלמי שגר בפתח תקווה"). הוא נולד בקנדה ועלה ארצה לירושלים. כיום הוא משמש ככתב הוידאו של ערוץ 7, שחקן ועורך ב"ילדודס" - תכניות לילדים של ”ערוץ ”7, מאייר וכותב את טור הקומיקס "אפרים" בעיתון "בשבע".
איך התחלתי, מה עשיתי קודם: לערוץ 7 / בשבע הגעתי ישר מהצבא. היישר מהבקו"ם הגעתי לראיון עבודה במשרדי "בשבע" בפתח תקווה והתחלתי לעבוד במכירות במחלקת האירועים של העיתון והערוץ. בין לבין נכנסתי לסגן העורך של העיתון החדש, הצעתי את עצמי לטור קומיקס שבועי, רציתי שיקראו לו "יוני" אבל חשבו שזה קצת מגלומני - וכך נולד "אפרים", שהיום הוא כבר בן עשר.
לאחר זמן מה במחלקת האירועים התחלתי לראות שלידי מתפתח פרויקט מרתק של טלוויזיה באינטרנט. די מהר התחלתי "לפזול" לכיוון, ביקשתי להכנס קצת לעניינים ובסופו של דבר זה תפס את מלוא המשרה שלי - יצירת תכני וידאו באינטרנט לגולשי ערוץ 7 בשפה האנגלית. הצוות המצומצם שלנו הפיק מהדורת חדשות יומית ומגזין תרבות שבועי בהגשתי. אחד הדברים העיקריים שלימד אותי גבי ניומן, מי שיזם ופיתח את הטלוויזיה באינטרנט של ערוץ 7, היה כיצד לעבוד על כתבה או תכנית מא' עד ת' - אין עורך, במאי, צלם, מקליט, יש רק אותך עם המצלמה והשטח - one man show.
עם הזמן הרחבנו את הפעילות גם לשפה העברית, אך במגבלות התקציב והמשאבים ובהתאם לאופי העבודה באינטרנט, עברנו לאחר זמן מה להפקת כתבות, ראיונות ודיווחים שעולים באופן קבוע במהלך ימות השבוע.
הפרויקט האחרון הגדול שלנו בטלוויזיה הוא תכניות הילדים של "הרב שלומי מספר" שבו אנחנו ממחיזים סיפורים חסידיים לילדים. הפרויקט מצליח ברוך ה' ואנחנו מקבלים הרבה עידוד מהקהל.
הישגים מרכזיים שאני גאה בהם: ה"קשר" שלנו עם הקהל הוא וירטואלי לחלוטין, דרך מסך המחשב. עם זאת, אני גאה שאנחנו מצליחים ליצור מוצר שבהחלט יוצר "קשר" עם הקהל. התגובות של הקהל, אם זה בשטח או במייל, הן הרבה מעבר ל"סחטיין על הכתבה" או "שיחקת אותה עם הסקופ", אלא יותר נוטות ל"תודה רבה לכם", "יישר כוח", "זה היה חשוב מאוד מה שהראתם השבוע" וכדומה.
מבחינתי, הפעמים הרבות בהן אנחנו מציגים דברים טובים וחיוביים בהחלט מהוות הישג ומקור לגאווה. הסיקור הנרחב של תחום העלייה לישראל הוא בעיניי אידיאל חשוב ואת המילים "אנחנו כאן גם בזכותכם" שמעתי לא פעם.
את החיבור הישיר הזה לקהל המשכנו גם בתכנית הילדים, תכנית שהיא הרבה מעבר לבידור. האמת היא הבידור הוא רק התבלין (תבלין שאנחנו שמים הרבה ממנו) - העיקר הוא המסר והחיבור לקהל הצעיר שיושב בבית מול המחשב וצמא למשהו שגם ישמח, אבל גם ייתן לו ערך מוסף.
לפני כשנה הצטרפתי עם משלחת של עיתונאים לכינוס שלוחי חב"ד והתגובות שם של אנשים שהתכנסו מכל העולם הדהימו גם אותי. הסתבר שכולם רואים בנו כצינור חמצן חיוני הן מבחינת אספקת המידע מישראל והן עבור הילדים שיושבים להם אי שם בבנגקוק וזוכים לצפות בסיפור על רבי לוי יצחק מברדיטשוב.
בקומיקס אני גאה בעקביות, הרבה פעמים התלבטנו אם לשנות ולחדש ובראייה לאחור כיף לראות טור קבוע שמלווה את הקוראים כבר למעלה מעשור. "אהבתי את הקומיקס שלך כשהייתי ילד", זו אחת התגובות שחוזרות על עצמן.
פספוסים: כפי שציינתי, אנחנו מאמינים באדם - וביכולתו לראיין, לצלם, לביים... הכל בו זמנית. ה"מולטי-טאסקינג" הזה גרם לי, בעיקר בתחילת הדרך, לעיתים לשכוח לצלם כשאני מראיין (לחיצת כפתור אחת שבלעדיה אין הקלטה). מפעם לפעם אני מגיע הביתה מצילום "ילדודס" ומתקשר חזרה לשותפי הרב שלומי - "יכול להיות ששכחנו לצלם את הגנב מגיע לביתו של הרבי, אחרי שהרבי חזר מבית האסורים?"... זה מה שקורה כשהשחקן משתלט על המפיק....
אבל בסה"כ מתרגלים די מהר לסגנון העבודה ודווקא לצלם כשאתה יודע מה אתה רוצה וגם יודע מה מתאים לך לעריכה, זה דבר שאפשרי רק כשבן אדם אחד מטפל בכתבה מהתחלה ועד הסוף.
רגע אחד לנצור: העקירה מגוש קטיף - אירוע שליווינו באופן אינטנסיבי ביותר - החל מהפקת כתבות צבע על כל היישובים, דרך סיקור אירועי המחאה הרבים והמגוונים, גירוש המתיישבים (נכנסתי ויצאתי שלוש פעמים - גני טל, עצמונה ונצרים), ועד ליווי העקורים ונסיונות השיקום שלהם. יש מקרים רבים שבהם, לאחר שיש לי בהקלטה את כל מה שצריך, אני תולה את המצלמה על הכתף ומנסה להתחבר ולחוות את האירוע המסוקר, אם זה הצטרפות לריקוד בשמחה או חלילה השתתפות בניחומים במקרה של אירוע טראגי.
בגוש קטיף, המעברים בין העיתונאי המסקר ליהודי שכואב את כאב אחיו, היה מורגש באופן חזק ביותר - ראיון עם קרוב המשפחה שמפונה ואז סיוע באריזה, צילום סיום הש"ס בבית הכנסת בנצרים ואז ריקוד של שמחה מהולה בעצב עם הרב דרוקמן ותלמידיו, הקלטת השיחות בבית הכנסת ואז דמעות על ארון הקדוש, תיעוד עבודות הפינוי לאחר הגירוש ואז השתתפות בפירוק החממות.
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר: קודם כל לקדם את הילדים אל בית הספר והגנים, רק שפתאום צץ איזה מייל או מגיע וידאו או מתקשר יח“צן שאני "חייב" להגיע לאירוע שלו ו"יש גם צ'ופר וכיבוד". כך שיש פעמים, ואני באמת מנסה לצמצם אותם, שהילדים יתעכבו בגלל הצרכים העיתונאיים שצצו להם. אבל אני שואף שזה לא יקרה הרבה, באמת. רגע, הגיע איזה מייל שאני צריך לבדוק. יש פה בשכונה מספר מניינים בשעות שונות, כך שאני יכול "לגוון" את הלו"ז שלי בכל הנוגע למתי ואיפה להתפלל.
מה אתה הכי שונא בעבודה שלך: לא הייתי אומר "שונא", כי מדובר במשהו שמאפשר לנו להתנהל בעולם ולעבוד, אבל מה שעולה לי בראש זו השחיקה הרגשית מול החדשות והאירועים. למרות מה שאמרתי קודם על החיבור והשתתפות בשמחה ובעצב, אי אפשר להתכחש לזה שכשאתה מחובר לסמסים של זק"א שמדווחים על כל מוות לא טבעי בארץ וכשאתה מגיע לזירות ושומע עדויות, משהו בך נשחק ומתרגל למשמע הדברים ואפילו לפעמים למראות.
הדבר הזה קורה גם בדברים משמחים, בכיתי מהתרגשות בנחיתה הראשונה שחוויתי של "נפש בנפש", והיום, מה לעשות, זה מרגש אותי מאוד, אבל גם לזה קצת התרגלתי. מצד שני, התכונה האנושית הזו גורמת לך בכל פעם לחקור יותר ולחפש את המיוחד ואת הסיפור שייגע אפילו עוד יותר בלב של הצופה.
איך נראית השבת שלך: וואו. השבת זה בהחלט זמן של שקט עבור העיתונאי הדתי. זמן עם המשפחה המצומצמת או הרחבה. זמן לנוח. וגם בלגן של הילדים, אבל בכיף.
מודל לחיקוי במקצוע: יש כמה אנשים שבמהלך השנים ראיתי אותם כמודלים לחיקוי. בתחום ההגשה וההנחייה מר טלוויזיה האמיתי, הלא הוא יעקב אילון עם קול הבס שמרעיד את הרמקולים. מבחינת היכולת לשלב בידור ואקטואליה, אברי גלעד והקצב שהוא נותן לדברים שהוא עושה תמיד היו עבורי שיעור בתקשורת. היה לנו מושג פעם במחלקה "כתבות בן שני" והכוונה היא לעוד מודל לחיקוי בתחום של בניית כתבות ואני מתכוון לאלה של כתבים כמו בן שני שיודעים להציג כתבה שמלווה סיפור ולא רק מדווחת - הרבה פעמים כתבות כאלה ילוו בקריינות בלשון הווה ולא עבר.
מבחינת תכנית הילדים יש הרבה מודלים לחיקוי - כל מיני דמויות שונות בתכניות שראיתי כילד בארץ ובחו"ל וגם אנשים טובים ומיוחדים שהכרתי במסגרת קורס ליצנות רפואית שעשיתי בעבר.
איפה אתה בעוד עשר שנים: ברמת הגולן מגדל סוסים. טוב, האמת היא שאני מאוד אוהב את מה שאני עושה היום ולכן אני מקווה לעשות את אותם דברים אבל בגדול. להרים עוד פרויקטים, ולהגיע לקהלים חדשים.
איך אתה רואה את מצב התעשייה בימינו: אני שמח שאני באינטרנט, כי נראה שכולם מתאספים שם אחרי כל המשברים והשינויים. אני מאמין שהעיתונות הכתובה תישאר אבל תתמקד בפרשנות וצבע בלי הצד של דיווח, סיקור והצגת עובדות. אני מקווה שתחום הפרסום יתפתח כדי שכל החלומות שלנו בעולם התוכן יוכלו להתגשם - הרי אם אין קמח, אין תורה.