כשאומרים לכם צלע שמנמנה אתם בטח מדמיינים חתיכת אסאדו נוטפת שומן ועסיסית, אני במקרה הזה מתכוון לצלע השנייה בטור - השמנמן, שבהמלצת הרופא יאכל חסה ונבטי חמנייה בחודש הקרוב. מי שניצלה את הדיאטה הירוקה (או כמו שהשמנמן קורא לה "הדיאטה השחורה") היא אשתי שהצטרפה לביקור במסעדת אי זוגי התל אביבית.
הקונספט של המסעדה מציע שילוב מן המנות בתפריט במספרים אי זוגיים. הראשונות, העיקריות והקינוחים נמצאים ברשימה אחת ארוכה ללא "כותרות" וכל שילוב אפשרי. לכל סועד צלחת אישית והמנות מוגשות למרכז השולחן. הקונספט מאפשר שיתוף בין הסועדים וטעימה ממספר רב של מנות. כל המנות בתפריט מוצעות במחיר אחיד (49 ₪) ולדברי המלצר שמעון "המנות אינן גדולות אך גם לא קטנות".
אנחנו פתחנו בסלט ניסואז וגיוזה עוף. השינויים בסלט הצרפתי הורגשו, ולטובה. במקום הביצה הקשה, הונחה על באגט קלוי מעל הסלט "ביצת עין" של שליו, זיתי קלמטה הדגישו את המקורות הים-תיכוניים בניס ושעועית ירוקה - תוספת שכבר ביססה את מקומה בסלט - קישטה את המנה כולה. טרטר טונה אדומה בשולי הצלחת היה מעולה אך קמצני. הגיוזה (כיסונים ממולאים) הוגשה באופן מוקפד והתיאבון תפס תאוצה. תהל השתלטה על המקלות הסיניים, טבלה את הגיוזה ברוטב הסויה והבצל הירוק, הניחה ג'ינג'ר ורדרד וטעמה. "טעים מאד". הנהנתי בהסכמה כשגיוזת עוף מילאה את הפה.
עברנו לכלים הכבדים: שיפוד סלמון על הברזל - "קוביות סלמון טרי צרובות במירין וסויה, מוגשות בקערות ירקות ירוקים מוקפצים", פיש & צ'יפס - "דג קוד בטמפורה אסייאתית, מוגש עם איולי חלפיניו וקטשופ ביתי", מקלות של סינטה - "סינטה מיושנת על פירה זיתים שחורים, עלי כוסברה וסלט ירוק", נתח של אנטריקוט מיושן - "120 גר' של אנטריקוט בגריל, מוגש עם הום פרייז בציר בקר" ופילה בקר - "מדליון של פילה בקר טרי בקרסט תבלינים, מוגש עם קוביות בטטה צלויות, בצל ירוק ושומשום קלוי" רק מלכתוב את זה שבעתי שוב.
בגזרת הדגים הפערים היו עצומים. פיש & צ'יפס היה חובבני ופשוט. ההגשה מרגשת ולוקחת אותך רחוק לדוכן עירוני במלבורן (הצ'יפס ומקלות הדג המטוגנים מגיעים בשקית נייר חומה עם כתמי שמן מתכולתן) אבל כאן הקסם נפסק. הדג עטוף בטמפורה מוגזמת והצ'יפס רחוק מלהיות בשרני, מה עוד שחלקו לא היה עשוי מספיק. לעומת הקוד המטוגן עמד בגאון הסלמון המשובח. מעל קערה של אפונה ושעועית ירוקה ניצב שיפוד ברזל אותנטי עליו 4 קוביות סלמון צרוב קלות - שילוב מנצח לעין ולבלוטות הרוק. הדג היה מוצלח במיוחד והירקות המוקפצים שבילו על המחבת זמן קצר ומדויק היוו תוספת מאוזנת וטעימה. הצלחות פונו משולחננו ובמקומן (לחוששים: יחד עם סכו"ם חדש) הוגשו הבשרים.
הסינטה הייתה טובה למרות שנצלתה לרמת וול דאן (ביקשנו שכל הבשרים יוגשו "מדיום"), חומר הגלם האיכותי עשה את העבודה. טעם הזיתים השתלט על הפירה אז התמקדנו בבשר. האנטריקוט היה מצוין. הנתח הדק נצלה בדיוק מושלם, טיפל'ה מלח ויותר מזה לא צריך כלום. "אני שבעה אבל לא יכולה לעזוב את הסטייק" ירקה תהל יחד עם חתיכות בשר לכיווני. "תעזבי" התחננתי "זה רק 120 גרם". לא נרגענו מהאנטריקוט כשעברנו הלאה. הפילה, הרזה יותר, עמד גם הוא בסטנדרט החך של הרזה ואשתו, עסיסי ועשוי נכון - בול פגיעה. האנטריקוט והפילה היו כ"כ טובים שלא הפרענו לעצמנו עם ההום פרייז וקוביות הבטטה.
"מה תרצי לקינוח?" שאלתי. "אני לא מסוגלת לאכול עוד כלום". "או קיי" אמרתי לשמעון, "אז ניקח בבקשה "שוקולד שוקולד" (פאדג' שוקולד חם, טראפלס וסורבה קוקוס) ו"צ'ורוס" (מקלוני בצק רך בליווי שוקולד, מייפל וסורבה קוקוס), תודה"
תהל חייכה אלי חיוך של "איזה מזל שאתה מכיר אותי כ"כ טוב" והמתנו בסבלנות למתוקים. אלו מצידם לא איחרו להגיע, הצ'ורוס לא עשה לנו את זה, מקלות בצק מסוכרים מדי ועם יותר מדי קינמון מחכים לטבילה ברוטב שוקולד מדולל מדי ברום. או שהזדקנו או שזה באמת היה יותר מדי מתוק. מדי, כבר אמרתי? הפאדג', שבמחוזותינו קוראים לו סופלה, הוא תמיד קינוח מוצלח ואוהבי השוקולד אף פעם לא יתאכזבו. גם במקרה הזה היה נהדר וסימן סופה של חגיגה קולינרית.
מילה אחרונה, כשבאים רעבים - גודל המנות מצריך הזמנה מרובה של מנות (עם השמנמן כנראה שהיינו מנסים את כל התפריט), באותה נשימה, האוכל טוב מאד כמו גם השירות שקיבלנו.
"היה ממש כיף" תהל אמרה כשקמנו מהשולחן, "עד מתי השמנמן בדיאטה?"
