אחרי טשולנט צריך לישון

יש משהו שליו בביקור במסעדה בצהרי היום בעוד השמש זורחת, אתנחתא קלה מהמולת המשרד. לכן מיד קפצתי על ההצעה להתלוות לביקור ספונטני במסעדת 'מודרן' הירושלמית. אומנם ביקור באמצע היום - בהכרח יהיה חפוז יותר מזה של הערב, אבל כיוון שהמסעדה פתוחה רק ערב אחד בשבוע, אין באמת סיבה להתעקש דווקא על ביקור בשעות הלילה המאוחרות.

מסעדת 'מודרן', שוכנת לה בשלווה של מוזיאון ישראל (שגם הוא לא ממש זכה לביקור בשל לוחות הזמנים הצפופים וחבל). החלל המרשים של המסעדה מזכיר לרגע חדר אוכל של קיבוץ, אבל אל תדאגו זה רק במובן הטוב. רוב המסעדות בארצנו הקטנה סובלות גם הן ממצוקת הדיור וכמעט תמיד בנויות בצורות הנדסיות מוזרות, לא כך ב'מודרן'. החלל הענקי של המסעדה משדר עוצמה ורוחב, ובמובן הזה משתלב נפלא עם חללי הענק שבמוזיאון. אין מה להגיד המקום מעוצב להפליא.

בעוד אנחנו מתיישבים ובוחנים את היושבים סביבנו, כמעט כולם אנשי עסקים מחו"ל, אורחים של משרדי ממשלה או סתם יפאנים, קיבלנו מרק עדשים חם, סתם ככה כי היה קריר בחוץ. בעודנו מביטים בתפריט ומתלבטים מה להזמין הצצנו, כמו ישראלים טובים, מה אוכלים השכנים. זוג האמריקאיות שלידנו בדיוק קיבל מגש טאפסים מרשים (95 ש"ח), והם כמו אמריקאיות טיפוסיות פלטו אנחת רווחה "OMG that's amazing let's take a photo " וישר העלו לאינסטארגם. אחלה תמונה. מנה צבעונית ויפה.

(צילום: צילום אפיק גבאי)

למנות הראשונות לקחנו שסימי ערבי (50 ש"ח) שהיה חביב, בתפריט היה רשום שהמנה כוללת: דג נא, חציל בלדי ותיבול טוב, במציאות הפרופורציות במנה היו לא נכונות לטעמנו, וראוי היה שהדג יתפוס יותר נפח מהחציל. למרות זאת החציל הבלאדי שהיה במנה היה הצלחה מסחררת.
גילוי נאות, יש לי פחד מחצילים, כלומר לרוב האנשים יש דחיה כלשהי מהירק הזה, אלא שלהם זה עובר אחרי שהם גדלים מתישהו סביב גיל 18, אני כנראה מתבגר לאט. השותפה שלי לארוחה לעומת זאת, פשוט אלרגית לחצילים -פתרון הרבה יותר פשוט. עם זאת, אני מהאנשים שאוהבים לנסות דברים אז אמרתי ננסה. ברבע השעה הקרובה השותפה שלי סבלה קשות מניסיונות השכנוע שלי. תקשיבי "את חייבת לטעום את זה". "כן, אני יודע שאת אלרגית, אבל פעם אהבת חצילים וזה פשוט מדהים, כאילו זה חציל בלי חצי גרגר של גרעין נימוח בצורה הזויה. ואם אני אומר אז את באמת חייבת". היא לא השתכנעה. הפסידה. לא נורא, השארתי לה להתמודד עם מנה נוספת שהזמנו לפתיחה- אנטיפסטי מוסררה (45 ש"ח). השסימי היה מוצלח יותר.

למנה העיקרית טעמנו קבב משמש (74 ש"ח), סופירטו ארטישוק ירושלמי וערמונים (84 ש"ח ) וקדאיף פרגיות של ג'קסון (65 ש"ח) . הקבב היה דחוס וניכר שהיה חסר בו שומן אבל יותר מהכל היה חסר לו משמש, שהתקשינו לזהות במנה. הקדאיף לעומת זאת היה קראנצ'י וטעים, חתוך קטן-קטן ואף זכה לתיבול מהמטבח הערבי שהעיף אותו גבוה-גבוה. ומילה על הסופריטו, שהוא למעשה תבשיל קדרה המתבשל שעות רבות. האשכנזים שביננו ינסו להשוות אותו לטשולנט הנולד מאותה הפעולה, אך יהיה זה עוול נוראי. הסופריטו של מודרן לוקח בהליכה. הארטישוק הירושלמי נימוח בפה, הבשר זוכה לניחוח הערמונים ומתפורר בפה - בדיוק כמו שתבשיל קדרה טוב צריך להיות. בקיצור זאת המנה שאתם חייבים להזמין כשאתם קופצים לביקור.

הכי רחוק מהטשולנט האשכנזי (צילום: צילום אפיק גבאי)

לסיום הארוחה הזמנו קפה שחור. המלצרית זיהתה את תחושת הבאסה שלנו, ומיד הציעה הפוך עם חלב סויה - קפצנו על ההזדמנות בשתי ידיים והצטערנו שאין עוד מלצריות עם כזו תושייה במקומות אחרים. ליד הקפה לקחנו גם סיגר במילוי תפוחים, שהיה מעולה וגם עוגת סולת שהייתה מתוקה מידי לטמנו, ולכן בחרנו להתרכז בסיגר הטבול בגלידה. בהחלט סיום ראוי לארוחת צהרים מוצלחת, רק הצטערנו שהיינו צריכים לחזור לעבודה ולא ללכת לישון כמה שעות טובות.