יחסים מורכבים בין בת ובעלה להוריה

שלום וברכה

כל כך כואב לקרוא את שאתם כותבים.

אני שולח לכם קטע מספרי "בצלמו", ונראה לי כי שם נמצאת התשובה.

ואם תרצו לברר עוד - אשמח אם נמשיך לדון בכך:

על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו - עזיבת איש את אביו ואת אמו, הראשון שבמרכיבי המשפחה, כולל למעשה שני תהליכים שונים. תהליך אחד הוא העזיבה, והתהליך השני הוא ההתקשרות באשתו. בדברנו בשלב זה על התקשרות אין אנו עוסקים עדיין בהתקשרות הגופנית כי אם בעצם העובדה שמשפחתו החדשה של האדם מוקמת בין בני הזוג ולא במסגרת משפחת הוריהם.

שאלת עזיבתו של אדם את אביו ואת אמו היא חלק בלתי נפרד מהאוטונומיה של האדם. זו סוגיית יסוד של "צלם א-לוהים" שכן האוטונומיה היא אחד מגילוייו של ריבונו של עולם. כדרכה של תורה בעניינים רבים אנו מוצאים עצמנו בין שני קטבים. מחד גיסא עומד הקוטב המצוי בעשרת הדיברות והוא הציווי "כבד את אביך ואת אמך". ציווי זה זכה למעמד מיוחד מסיבות שונות, והוא אחד מסמליה היסודיים של תורת ישראל. הוא נבחר על ידי ריבונו של עולם להיות חלק מעשרת הדברים; הוא כולל בתוכו שכר מרחיק לכת: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" ; הוא מורחב לא רק למצוות כבוד כי אם גם לחובת יראה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ד' אֱ-לֹהֵיכֶם"; בדברי חכמים אנו מוצאים עניינים המרוממים את חובת כיבוד אב ואם לחובת כבוד שמים: "שלשה שותפין הן באדם הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו - בזמן שאדם מכבד את

אביו ואת אמו אמר הקדוש ברוך הוא מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני" (קידושין ל ע"ב(. שיא השיאים מקופל בפשוטו של מקרא במצוות בן סורר ומורה, שם אנו מוצאים כי אחת הטענות הקשות המובילות לחובת הוצאתו להורג של הבן היא "איננו שומע בקולנו – זולל וסובא". אמנם התורה שבעל פה מיתנה היבט זה, וקבעה כי המאבק בבן הסורר והמורה אינו מתמקד בעובדה שאינו שומע בקול הוריו, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ובוודאי שהזיקה המיוחדת שבין ילד להוריו נתפסת במקרא כתבנית היסודית והראויה לקיומו של העולם.

מאידך גיסא עומדים הקטבים המצמצמים את חובת השמיעה והציות להורים. ישנם למעשה שני סוגים של הגבלות. ראשונה בהן נידונה הרבה בדברי חכמים, והיא היחס בין "איש אביו ואמו תיראו" ובין "ואת שבתותיי תשמורו". כבר מדרש ההלכה לימד: "יכול אם אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה ישמע להם ? תלמוד לומר: ואת שבתותי תשמורו - כולכם חייבין בכבודי" (ספרא קדושים א(. הגבלה זו פותחה בסוגיות שונות בגמרא ובפוסקים, כאשר ביסודה עומד הנימוק המחייב את האב והאם והן את הבנים והבנות לכבד את דבריו של מקום, ועל כן ודאי הוא

שחובת הציות להורים אינה עומדת בשעה שדבר ד' מצווה אחרת. פסיקה יפה בעניין זה מצויה בשו"ת הרא"ש )טו, ה):

". . . ששאלת: על האב שצוה לבנו שלא ידבר עם יהודי אחד, ולא ימחול לו מה שעשה, עד זמן קצוב ; והבן חפץ להתפייס עמו, אלא שחושש לצוואת אביו. דע, שאסור לשנוא לשום יהודי, אם לא שיראהו עובר עבירה. והאב שציווה לשנוא לו, לאו כל כמיניה לצוותו לעבור על דברי תורה; שנאמר: אני ה' מוראי למעלה ממוראכם. ועוד, לא היה האב בזה הדבר עושה מעשה עמך, ואינו צריך לכבדו.

השאלה המהותית הדורשת בירור היא שאלת ההגבלה האימננטית, הנובעת מהכרה במעמד עצמאי של הבן והבת, כחלק מצלם א-לוהים שבהם, שגם עזיבת איש את אביו ואת אמו מבוססת עליו. האם התורה מכירה באוטונומיה של הילדים (הבוגרים) כחלק בלתי נפרד מהגדרת אישיותם?

שאלה זו עומדת כבר למקרא הברייתא העוסקת בהגדרת "כבוד" ו "מורא": "אי זו היא? לא ישב במקומו ולא מדבר במקומו ולא סותר את דבריו. אי זהו כיבוד? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא" (ספרא שם(. המעיין היטב יבחין כי חובת הציות כלל אינה מופיעה בהגדרות של כבוד ומורא.

בדברי הברייתא לא מופיע מה שניתן היה לצפות לו יותר מכל – חובת השמיעה בקול ההורים. לא ניתן להביא ראיה מפרשת בן סורר ומורה, שכן השאלה העיקרית נוגעת לאדם הבוגר ועצמאותו מול הוריו ורק ממנה יש לגזור את החלקים המתאימים לנער צעיר. עובדה זו ניתנת לביאור בשתי דרכים: ראשונה בהן היא ההנחה כי חובה זו מובנת מאליה, ואין היא תובעת הגדרה משל עצמה. גם אם לא הייתה מצוות כיבוד אב ואם בתורה היינו מחויבים לציית להורינו מעצם ההגדרה של יחסי הורים וילדים. יש לזכור כי שליטתם של ההורים בילדים מגיעה לפי פשוטו של מקרא עד למקום בו יכול ראובן לומר "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". רבים מהראשונים לא העירו על הפלא שבדבר, ולא העלו את שאלת הסמכות שיש לראובן להתחייב בהתחייבות זו. סוגיה זו הועלתה על ידי המהר"ץ חיות והוא ביאר כי אכן זהו פשוטו של מקרא, וסמכות ההורים מקבילה לזו של המלך – גם לאב יש סמכות לשפוט את בנו שלא על פי דברי תורה, בדיוק כפי שלמלך יש. עמדה זו זכתה לביקורתו של החת"ם סופר, שביאר כי לראובן הייתה סמכות מוגבלת בלבד, והוא היה יכול אך ורק לנשל אותם מהנחלה הכפולה שלו כבכור " . . . ואמר עתה את שני בני תמית – תיטול מהם חלקם בארץ ישראל, וזה ראוי לאומרו. . ." )שו"ת חתם סופר או"ח רח(.

גם רבי יעקב אטלינגר קבע שלא ניתן לבאר פסוק זה לאור פשוטו של מקרא, ועל כן ביאר כי דברי ראובן בנויים על מיתה ממילא – הוא נדר שישיב את בנימין, וכיוון ש"בעוון נדרים בנים מתים כשהן קטנים. . ." )שבת לב ע"ב( ימותו בניו של ראובן )בנין ציון החדשות סימן קעד(. בין כך ובין כך מדובר בעקרונות מרחיקי לכת מהם ניתן להסיק את חובת הציות.

לא זו בלבד, אלא שניתן לטעון מגופה של ההלכה עצמה. ראשית, אם ההלכה צריכה ללמד כי אין לציית לאב כאשר הוא מצווה לעבור על דברי תורה, ניתן להסיק כי כאשר ציוויו אינו סותר את מצוות התורה חובה לשמוע לדבריו. אמנם, ניתן לדחות ראיה זו ולטעון כי הברייתא באה לאסור את הציות לאב בשעה שהוא מצווה לעבור על דברי תורה, אולם אין בה כדי ללמד שבדברי הרשות יש חובה לשמוע להורים. עניין שני נעוץ בדברי הספרא שהובאו לעיל, המחייבים את הבן לא לסתור את דעתו של אביו. ניתן לטעון מקל וחומר – אם לסתור את דברי אביו נאסר עליו, קל וחומר שהוא חייב לציית

לו, שהרי אין סתירה גדולה מהפרת דברים שאביו ציווה עליו. מקורות נוספים מהם ניתן לראות כי חובת כיבוד אב ואם כוללת בתוכה איון של האדם עצמו וביטול עניינים הנוגעים לזהותו נמצאים בדיון על גבולות חובת הכיבוד. הגמרא מספרת על רב דימי ש". . . היה יושב בין גדולי רומי ובאתה אמו וקרעתו ממנו וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו ולא הכלימה" (קידושין לא ע"א(. ניתן היה להבין סיפור זה כמידת חסידות וכעניין מיוחד במנהגו של רב דימי, אולם מלשון הרמב"ם משמע כי מדובר בנורמה הלכתית מחייבת: "עד היכן הוא כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק. . . " )ממרים ו, ז(.

נדגיש כי גם לו הייתה עמדה זו העמדה ההלכתית היחידה, היה מקום לדון בשאלה זו גם מהכיוון השני, ולברר האם קיימת חובה על אב ואם לצמצם את תביעת הציות מילדיהם. שאלה זו עולה הן מחובת הכרת ההורים באוטונומיה של הילדים, והן משיקולי סכנת הריאקציה. כבר חכמים ציינו כי "...ולפני עור לא תתן מכשול - במכה לבנו גדול הכתוב מדבר" (מועד קטן יז ע"א(, והסיבה לכך בוארה בדברי המאירי שם "...שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו, וכן כל כיוצא בזה".

אפשרות שנייה לבאר מפני מה לא מופיעה חובת ציות של ילדים להורים הפוכה לחלוטין. אפשר כי אין מצוות כיבוד אב ואם מבטלת את האוטונומיה של הבנות והבנים. אוטונומיה זו, הנובעת מצלם א-לוהים שבאדם, היא יסוד המצוות כולן. כיבוד הורים הוא מחויבות שהטילה התורה על האדם מתוך

הכרתה ביסוד קיומו, בעצמאותו, בחירותו ובזכאותו לבחור את דרכו. מנקודת מוצא זו מורחבים המעגלים אל עבר "אחרים"חיצוניים לאדם, ובראשם ) כל עוד לא התחתן( הוריו.

עמדה הלכתית זו מתבססת בראש ובראשונה על שני עקרונות יסוד המלווים את התורה כולה. ראשון בהם הוא היסוד הגדול של "חייך קודמים לחיי חברך" המתבאר לאורך חיבור זה בצורה אינטנסיבית. ההלכה מבוססת על העיקרון הקובע כי לעולם קודם האדם עצמו לכל עניין אחר, ודווקא מההכרה הפנימית בעצמיותו הולכת ומתרחבת אחריותו לגבי ה"אחר". ביסוד זה מקופלת גם המשנה "אבדתו ואבדת רבו, שלו קודמת" (בבא מציעא פ"ב מי"א(. הנימוק המופיע בגמרא הוא "...אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון - שלך קודם לשל כל אדם" (בבא מציעא לג ע"א(. גם בעימות שבין מחויבות האדם לכבוד אביו ובין מחויבותו כלפי עצמו התובעת ממנו מלהגיע למצב של "אביון", גובר מעמדו המשפטי העצמאי על חובתו לאביו, לאמור: אין הוא חייב לכבד את אביו ואת אמו על פי דין אם אינו מצליח להחזיק את עצמו. מחויבות זו לעצמו אין בה כדי ליצור עמדה אגואיסטית הרואה את עצמה בלבד. נהפוך הוא – דרכה של תורה היא קביעת בסיס האישיות וממנה הרחבה. גם בסוגיה זו העיר רב יהודה בשם רב כי "...כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך" (שם), לאמור: על אף שמבחינה משפטית אבדתו קודמת לאבדת אביו יש להימנע מלהשתמש בזכות זו. קביעה זו אינה סותרת את דברינו, ואין בה כדי לומר כי באופן עקרוני רצוי להימנע ממימוש הזכות העצמית. אף רש"י בבארו את הסתייגותו של רב יהודה בשם רב כתב "כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות". המעיין היטב יבחין כי רש"י מסייג את ההסתייגות ומוסיף "אם לא בהפסד מוכח", ביטוי המלמד כי כאשר מדובר על הפסד מוכח אין מניעה להקדים את מעמד הבן למעמד האב. גם ההלכה הקובעת כי כיבוד אב ואם נעשה בממונם של ההורים ("משל אב "(קידושין לב ע"א)) מלמדת על יסוד האוטונומיה הממונית של הילדים, ואין הם חייבים לכלות את ממונם על רווחתם של הוריהם.

כדי להציג תמונה דומה גם מכיוונה ההפוך נזכיר כי מנקודת המבט של האב הוא קודם לבנו בעניינים רבים. דוגמה לדבר הוא תלמוד תורה: "...הוא ללמוד ובנו ללמוד- הוא קודם לבנו" (קידושין כט ע"ב), ורק אם בנו ממולח ממנו עדיף שבנו ילמד מאשר שהוא יהיה זה שילמד. עיקרון שני ייחודי יותר ליחסי הורים וילדים ואינו עוסק במרחב הגדול של "חייך קודמים" הוא עזיבת איש את אביו ואת אמו, וזאת עוד קודם לסוגיית מחויבותו לאשתו ומחויבות אישה לבעלה. ואכן, בדברי הפוסקים העוסקים בשאלת הציות אנו מוצאים התרכזות דווקא בשאלת השידוכין. הפוסקים כולם כתבו, איש איש בסגנונו, כי אין הילד חייב להתחשב ברצון אביו ואמו כאשר מדובר בשידוכין – לא כאשר הם תובעים מילדיהם להינשא לפלוני או לפלונית, ולא כאשר הם תובעים לבטל התקשרות המתחוללת בין ילדם

ובין אחר.

מהם מקורות היסוד מהם ניתן לטעון כי העובדה שחובת הציות נעדרת מהברייתא מלמדת על מהות קיומו של האדם ועל הכרה ב"יעזוב" ? ראשוני ספרד הציבו את אבן היסוד לדיון בסוגיה זו "...וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתך זהו כבודו אין זה עיקר כבוד, אלא מה שאמרו בקידושין 'איזהו כיבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו'' וכל דבר שיש לו הנאה בו, אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כיבוד שאמרה תורה. וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו הטמא וכו' להביא פירות קאמר, אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו" (חידושי רמב"ן יבמות ו ע"א ד"ה "מה להנך").

גם כאן אנו מוצאים את היסוד הגדול של האוטונומיה, שבאה לידי ביטוי בספרי הפסק. השולחן ערוך קבע כי "תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה" (יו"ד רמ, כה), והרמ"א מוסיף שם "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב". מקור דברי הרמ"א הוא שו"ת המהרי"ק )קסו, קסז(, ונימוקיו יכולים ללמד הרבה על טיב הדיון. המהרי"ק מבסס את פסקו על שלושה בסיסיים עיקריים. ראשון בהם הוא ראיות לגבולות מצוות כיבוד אב ואם – אם בענייני ממון ראינו לעיל שאבדתו קודמת ושחובת כיבוד אב ואם היא מממונם של ההורים, קל וחומר בענייני נישואין הנוגעים למהות קיומו של האדם. שורש נימוק זה הוא הכרה באוטונומיה של הילדים בעניינים הנוגעים להם ביותר. שני בהם הוא התנגשות יסודות תורניים - כפיית בחור לשאת בחורה תביא בסופו של דבר לפגיעה חמורה בעניינים אחרים עליהם ציוותה התורה. התורה מחייבת כי אדם ישא את מי שהוא חפץ בה, וקובעת כי אסור לאדם לשאת אישה

קודם שיראנה כדי שיבחן את מידת החיבה שלו כלפיה, וכפיפות להורים בנושא נישואים מנוגדת למצוות התורה. שלישי שבהם הוא הטיעון העקרוני – מצוות כיבוד אב ואם כלל אינה חלה בנושאים אלה. המהרי"ק מאמץ את עמדת הרמב"ן בסוגיה זו, וקובע כי מלכתחילה לא חויבו ילדים לבטל את

יסודות חייהם למען ההורים. דברי המהרי"ק היוו בסיס יסודי לדיונים שונים בתחום הנישואין, בתחום תלמוד תורה ובעניינים שונים.

שאלת טיב הנימוק היא שאלה קריטית בשעה שאנו עוסקים בנושאים שאינם מצווה ואינם מוגדרים ככאלה באופן מובהק. דיונים הלכתיים רבים נערכו ביחס לשאלת לימוד תורה מול רצון ההורים, עלייה לארץ כנגד רצון ההורים, חובת תרומת איברים להורים וכדו' – שכל אלה הן מצוות או עניינים של סיכון האדם. ברם, כמו כן אנו מוצאים איסור בפני עצמו לבזות את ההורים, ועל כן אם בבחירת הילד ישנו ביזוי יש לשקול האם הדבר מותר לו. נדגיש כי אם רצונו להינשא לבן או בת זוג מסוימים גורם ביזיון להוריו ייתכן ולא קיימת חובה להישמע להורים גם אם הדבר גורם להם לפי דעתם ביזיון )שו"ת ציץ אליעזר טו, לד(. אולם הדיון העקרוני הוא בעניינים שכלל אינם קשורים למצווה מסוימת, אלא שמדובר ברצון עז של הילד לעשות דבר מה וההורים מבקשים לכפות עליו שלא יעשה. נשוב אפוא לפסוק בו פתחנו. מצוות כיבוד אב ואם אינה סותרת הכרה קודמת יותר ב"יעזוב". עזיבה זו היא מהות החיים, והיא דרך הארץ שקדמה לתורה. בעזיבה זו מעמיד האדם את עצמו על יסודות קיומו, ומתוכם הוא מרחיב את גבולות מחויבותו. הוא עוזב את אביו ואת אמו, והחובות כלפיהם נחשבים מעתה והלאה כחובות חיצוניים לו. אין הוא נפטר מהם ואין הוא מתכחש לכל מה שהוא חייב כלפיהם - הן הם שהביאו אותו לעולם וקיומו תלוי בהם, והם שהנחילו לו את מסורת היסוד ואת ההתקשרות הנצחית באומה הישראלית. ברם, כל אלה אינם מוחקים את אישיותו שלו ואינם תובעים ממנו להקדים את טובתם לטובתו. אין הוא חייב לציית להם בשעה שמדובר בעניינים מהותיים הנוגעים לחייו, ואין הוא חייב לכפוף את רצונו בפניהם. עולמו הרוחני האישי הוא המקור ממנו יונקים כל מחויבותיו, ואין החובות יכולות למחוק את מהותו הפנימית. עמדה זו היא פועל יוצא חיוני מההכרה שכל אדם ברוא בצלם א-לוהים.