שאלה
אני מתלבטת באשר איזה מקצוע לבחור לעיסוק בעתיד. (אני אחרי שירות לאומי). יש מעין מוסכמה חברתית שכזו, מסר סמוי בחברה הדתית-לאומית שלהיות מחנכים ומחנכות, מורים ומורות זה "הדבר", כלומר, זה המקצוע החשוב ביותר, התורם ביותר, מקצוע שמממש את האידאלים שלנו בתור אנשים דתיים. בשנת השירות הלאומי שלי עסקתי בתחום החינוך- שירתתי בתיכון מקיף. נהנתי משנה הזו, אך היא גם הבהירה לי שאינני חפצה לעשות בתחום ההוראה בתור מקצוע. הייתי יותר מעדיפה תחום אחר לגמרי שלא עוסק בחינוך כלל. שאלתי היא האם חובת ההוראה, חינוך הדור הבא מוטלת על כתפיו של אחד ואחד מאיתנו? האם עיסוק באדריכלות, הנהלת חשבונות או כל מקצוע אחר משמעו בריחה מאחריות לאומית, חברתית ואישית של דאגה לעיצוב פני הדור הבא? אני חושבת שאם הייתי הולכת להיות מחנכת האולפנא כלשהי, הייתי יכולה להיות מחנכת טובה אך אני הרבה יותר אהנה וארגיש "ממוצה" בתחום בו אני אוהב לעסוק ויהיה לי גם כיף. האם זו אגואיסטיות? האם אני צריכה ללכת אחר הנטייה שלי לעיסוק שאני אוהב או שמא ליטול אחריות ולבחור בתחום ההוראה??
תודה מראש.
תשובה
ב"ה
שלומות.
א. כשלעצמי, אין לי ספק שהעיסוק בחינוך הוא אידאל נשגב המביא לידי ביטוי את תמצית חלומו של כל אחד מאתנו: הכשרת הדורות הבאים.
ב. ברור לי שחלק מהמקצועות האחרים מביאיל לידי ביטוי צרכים חשובים לקיומו של העלום: רפואה, פסיכולוגיה כמו בנין ואינסטלציה.
מה שמניע את האדם, מה שמביא לידי ביטוי את כישוריו - חשוב ומועיל לעצמו ולחברה.
ג. מורה שלא חש שהוא עוסק בשליחות קדושה וחשובה מזיק לעצמו, מזיק לתלמידיו, מזיק לבנין הנצח של עם ישראל. לא הולכים להיות מורים כי צריך או כי מקובל. צריך להרגיש שייכות פנימית.
רבים -מדי- הולכים כי זה נוח. חבל!
ד.מותר לכל אדם להגשים את שאיפותיו וכשרונותיו. ואפשר גם באמצעותם לתרום רבות לכלל ולפרט. הכל תלוי בהתייחסות הבסיסית לחיים.
ה. ואפשר לקיים מה שנאמר: "וגם מזה אל תנח ידך". מי אמר שחייבים להשתקע רק במקצוע אחד? ואולי - בשביל הנשמה - אפשר לעסוק גם בחינוך.
ו. לכי אחרי נטיית לבך ובתנאי שיקויים בך: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים".
ביקר,
שי