ייסורי מצפון, זה טוב או רע?

למילים 'ייסורי מצפון' יש היום שלל גדול של פירושים, כך שכדאי להתמקד יותר בהגדרתם כדי לטפל בנושא. אם נפרש את המילים האלו על פי דבריך ונקרא לייסורי-המצפון "הנטייה לאכול את עצמנו", אזי בנקל נוכל לברר את היחס אליהם.
"לאכול את עצמי", זה דבר שלילי מאוד. מי רוצה להיות אכול מבפנים? הנטייה להלקות ולייסר את עצמנו עלולה בהחלט לגרום למחלות ולנזק גופני אמתי.
הייתי מעז לומר, שהדבר שאנו מכנים היום 'ייסורי מצפון', אינו אלא חיסרון באמונה. רעיון מוזר, נכון? במכתבך שאלת: "אם הם שליליים, מה נקרא להתחרט על עברה?" כאילו קיימת האפשרות שהלקאה עצמית היא רגש חיובי, רגש של תשובה וחרטה.
אך 'תשובה', כהגדרת הרמב"ם, איננה בשום אופן 'לאכול את עצמנו'. 'תשובה', כלשונו, משמעה: "שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, וכן יתנחם על שעבר, וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו" (הלכות תשובה פרק ב סעיף ב).
"וכיצד מתוודין? אומר: אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי ניחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה. וזהו עיקרו של וידוי" (שם פרק א סעיף א).
אם כן, תשובה כוללת שלושה חלקים:
חרטה - צער ובושה על המעשה הרע.
עזיבת החטא - לחדול מעצם המעשה, להפסיק לעשות את האסור.
וידוי - לספר לפני ה' על מעשיי הרעים ועל כוונותיי הטובות לחדול מהם.
מצוות התשובה להלכה היא דבר מעשי, ממשי, ועיקר ביטויה הוא הווידוי לפני ה', כמו שאומר הפסוק: "קחו עמכם דברים, ושובו אל ה'", לימדו חכמינו ז"ל שה' מתכוון לומר כאן "אין אני מבקש אלא דברים". על ידי דיבורים קדושים של תפילה, וידוי ותחנונים - חוזרים בתשובה.
התשובה היא חסד ה' שמבטיח לחוטאים ולשוגים במעשיהם - סליחה, מחילה וכפרה. מי שקיים את מצוות התשובה, דהיינו התחרט, חזר בו ממעשיו וסיפר עליהם לה' - אינו צריך עוד בשום אופן "לאכול את עצמו".
אם לאחר שקיים האדם את מצוות התשובה הוא ממשיך לייסר את עצמו על מעשיו הקודמים, משמע שהוא אינו מאמין שהתכפר לו, שהוא אינו משוכנע שיש תשובה בעולם ושהוא אינו בוטח בה' שהבטיח מחילה לשבים.
לכן, כל עניין ייסורי המצפון, לאחר שמילא אדם את חובתו לפי מצוות התשובה - אינם אלא חיסרון באמונה בה', בחסדו ובסליחתו.
על מנת כן ברא ה' את עולמו - שיתגלו רחמיו. כמובא בזוהר על אודות המלאכים שקטרגו על בריאת האדם וטענו: "הלא עתיד הוא לחטוא כלפיך ולהכעיסך", והשיב להם השם יתברך: "וכי לחינם נקראתי רחום וחנון?" (זוהר פרשת שמיני דף לה).
אין אנו באים חלילה להמעיט בחומרת החטא ולהקל בו ראש, אבל עם זאת, אין לנו להקל ראש בחסד ה' ובטובו!
תאמרו: טוב, אולי זה נוגע למי שעשה תשובה שלמה, אבל אני - מי יודע אם לא אשוב ואחטא, ומי אומר שבאמת התחרטתי מכל הלב?
על זה כבר אמרו חכמינו ז"ל בשם ה': "פִּתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות" (שיר השירים רבה פרשה ה סעיף ג).
תשובה, כמו כל מצווה בעצם, פירושה השתדלות, לעשות כמיטב יכולתנו, אף אם זה רק "פתח כחודה של מחט". את השאר, ובגדול, מבטיח ה' לעשות. "ואני פותח לכם פתחים שעגלות וקרונות נכנסות".
אם הכול היה תלוי רק בנו - אזי אכן היינו אבודים, אבל ה', ה' בעצמו אומר - תעשו רק השתדלות, צעד כן קטן, ואני אעשה את השאר. וכבר נאמר: "מרבה סליחה לפושעים ומחילה לחוטאים" (סדר סליחות), ואם כן, שומה עלינו להתחזק ולהאמין בחסדו.

(למרות האמור, חשוב לציין, שכאשר האדם מיטהר ומתקדש, אזי ייתכן מאוד שהוא יצטרך להתבונן שוב על מעשיו ולעשות "תשובה על תשובה", דהיינו שלפי גודל וערך השגתו החדשה בגדולת ה' ולפי חומרת החטא, הוא יבין שתשובתו הראשונה לא הייתה מושלמת ושכעת יש בידו לשוב אל ה' באופן עמוק וכן יותר. אבל לכל זה אין ולא כלום עם המושג 'ייסורי מצפון').

ולשאר שאלותיך - "אם ייסורי מצפון הם שליליים - למה ברא אותם ה'?" הלא יכולנו לשאול גם על אותו משקל, "אם היצר הרע (או התאוות או כל דבר דומה) הם שליליים, למה ברא אותם ה'?" הלא התשובה ידועה, יש דברים שה' ברא כדי לנסות אותנו. עצם העובדה שהוא ברא אותם אינה מעידה שהם חיוביים וטובים. ה' ברא בהחלט גם דברים רעים - כדי שנקבל שכר על הפרישה מהם.
והוא הדין בייסורי מצפון והלקאה עצמית חסרת תועלת. ה' בראם, אך תועלתם - הפרישה מהם, ולא הצלילה המייסרת אל תוכם.
ועוד שאלת, "התחושה הזו היא פנימית מאוד, ואם כן, איך אפשר להשתלט עליה ו'להחליט' אם להרגיש אותה או לא?"
מיסודות אמונתנו שיש לנו בחירה בכול - לא רק מה לעשות ומה לדבר, אלא גם מה להרגיש ומה לחשוב. כן, יש לנו כוח לשלוט על הכול - גם על מחשבות ורגשות, ולכוונם כרצוננו. הרי יש בתורה גם מחשבות ורגשות שאסור להרגיש (כפירה, חמדה לרכוש הזולת וכדומה), או אחרות שמצווה להרגיש (אהבת ה' ויראתו, אמונה בהשגחתו וכדומה). אם התורה מצווה על שליטה במחשבות ורגשות, סימן שאפשר, אף שיש צורך באימונים רבים כדי להגיע למיומנות בתחום הזה.
בכלל, צריך לדעת, שהיצר הרע אוהב "להתלבש" בכל מיני לבושים וצורות הופעה בפנינו. הלבוש החביב עליו הוא - מצוות. מה משכנע יותר מלהראות משהו כמצווה? מה מוצלח יותר, מבחינתו, מלגרום לנו לעשות עברה ובו זמנית לחשוב שקיימנו מצווה? כך לעולם לא נקלוט אותו באמת, ובמקום להיפטר מהעברה נתמיד בה בהתלהבות, בדמותנו כי היא מצווה.
באופן כזה מתחפש חטא העצבות בלבוש של יראת שמים ורצינות (את מצוות השמחה, לעומת זאת, מלביש היצר הרע, להפך, בלבוש של עברה, וגורם לנו לקרוא לה הוללות וקלות ראש). כך מתלבשת עברת השנאה העצמית וחוסר האמונה בחסדי ה' בלבוש מתעתע וצדקני של לא פחות ולא יותר מ"מצות התשובה".
האם תשובה משמעה דיכאון? האם צער על חטא פירושו עצבות? האם חרטה כרוכה בייאוש?
ודאי שלא. רק אנו, מפאת חוסר ידע וחוסר תשומת לב, איננו מבחינים בתעלולי היצר ונוטים להאמין לתחפושותיו ולמלבושיו הרבים.
מייאש? גם זה מתעלוליו של היצר, לחשוב את ההתמודדות עמו לבלתי אפשרית. האמת היא, שהמשימה שהציב ה' בפנינו, לא רק שאיננה קשה, היא אף - קלה! לא סתם קלה, קלה מאוד. כך לפחות מגלה לנו התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". צריך רק פה כדי להתוודות, כדי לדבר עם ה', כדי לספר לו הכול וכדי להתפלל אליו, ולב כדי להשתדל לעשות את הדברים בכוונה ובאמת.

גם רבי נחמן כותב שייתכן ששתי מידות, נטיות נפש, תיראינה לנו זהות, ולמעשה תהיינה שונות לגמרי בשורשן. "לב נשבר ועצבות אינו ענין אחד כלל. כי לב נשבר הוא בלב, אבל עצבות הוא בא מן הטחול. ועצבות, שהוא מהטחול, היא סיטרא-אחרא ["הצד האחר" - צד הטומאה] והקדוש ברוך הוא שונא אותה, אבל לב נשבר הוא חביב לפני השם יתברך".
"...עצבות הוא כמו מי שהוא בכעס וברוגז - כמו שמתרעם ומתלונן עליו יתברך, חס ושלום, על שאינו עושה לו רצונו, אבל לב נשבר הוא כבן המתחטא לפני אביו, כתינוק שקובל ובוכה לפני אביו על שנתרחק ממנו" (שיחות הר"ן מא מב).

עצבות - ולב נשבר, עד כמה דומים בעינינו המושגים והתחושות הללו. כמעט מילים נרדפות. אך כפי המתבאר מדברי רבי נחמן, שני מושגים אלו אינם אלא שני הפכים גמורים, שונים לחלוטין במקורם, ושונים לחלוטין בתוצאותיהם...
שורש שניהם - מרירות וצער נפשי, אך העצבות היא צער שצלם של המוות והייאוש מרחפים עליו, ואילו לב נשבר - הוא צער מוליד חיים, כוח מניע ומעורר.
כשאדם שרוי בעצבות, הוא חש בודד. כביכול השליכו הקדוש ברוך הוא לפגעי הזמן ואינו רואה בצרתו. במצב זה חש האדם כי אין טעם לדבר, אפסה תקווה, ואפילו גופו הפיזי נעשה כבד וחסר תנועה. לב נשבר, לעומת זאת, הוא מרירות המלווה בגעגועים, מרירות שאיננה מעלימה את התקווה. אדרבה, היא נותנת כוח לפעול ולשנות את המציאות, כדרך שהגעגועים לאדם יקר עשויים להעניק כוח לפעול גדולות ונצורות.
אם כן, מאחר ששניהם נובעים, לכאורה, מתחושה של מרירות, מתי נוטה הצער הנפשי לעצבות ומתי הוא נעשה ללב נשבר?
דבר זה תלוי במידה רבה בתפישת האדם את עצמו. ייסוריו של אדם המדמה כי מן הראוי שיתמלאו כל רצונותיו, מפני שהקדוש ברוך הוא, כביכול, "חייב לו" - יולידו עצבות.
ייסורים בצירוף גאווה - משמעותם עצבות, טרוניה וכעס (שכאמור עשוי להתלבש בלבוש של יראת שמים ושל מצוות תשובה, שאין לה ולא כלום עם רגשות כאלו), ואילו האדם הזוכה להכיר בקטנותו ובשפלותו כשבאים עליו ייסורים - מצדיק עליו את הדין, ועם זאת עדיין מבקש רחמים ונושא עיניו לבוראו שיושיעו. בחסד, ולא בדין. ואף אם חטא ונכשל בעוון, הוא מצפה ומאמין לסליחתו של אדון כל, הוא בעל הלב הנשבר. ייסורים בצירוף ענווה הם לב נשבר וגעגועים לה'.

הרי לנו מפתח לבדוק בעזרתו את ייסורי המצפון שלנו, האם הם 'לב נשבר' חיובי וקדוש או עצבות שלילית וטמאה: אם הם מעניקים לנו כוח להתחיל מחדש, להתנער מטעויות העבר ולבטוח בחסדי ה' - 'לב נשבר' הם ייקראו ו'יצר טוב'. אך אם יובילו אותנו (כדרכם בדרך כלל) אל פי שחת של עצבות וחולשה, ספק ובלבול, אין הם הרהורי תשובה אלא רק גאוותנו שלא היינו מושלמים ושלא הצלחנו כפי שלפי דעתנו מגיע לנו. וזה - בוודאי יצר הרע הוא.

עוד כדאי לבדוק - האם ייסורי המצפון שלנו עוסקים במשהו שהוא באמת נגד רצון ה', או שהם נוגעים סתם, למה שנראה לנו "לא בסדר". לעתים קרובות נדמה לנו שאנו מרגישים ייסורי מצפון של חרטה ושל חזרה בתשובה, אבל אין הם אלא בעיות אישיות, חוסר ביטחון, דימוי עצמי שלילי ועוד עניינים הדורשים עבודת המידות.
מאחר שכבר הבהרנו שליצר הרע יש נטייה מיוחדת להתחפש למצוות, כדאי לבדוק את עצמנו ברצינות ובכנות: אולי מה שנראה לנו כרוחני וכרצוי, אינו אלא מלכודת שנועדה לשבור את רוחנו ולייאש אותנו?

אחר כל האמור, חשוב לזכור - "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו". ה' אינו מצפה מאתנו לדברים שמעל ליכולתנו. תשובה איננה דבר בלתי מושג, עבודת פרך מייגעת. כל שנדרש לה הוא פה ולב: "בפיך ובלבבך לעשותו".