שאלה
שלום רב.
אני בת 15 ולומדת באולפנה.
בשיעור חינוך לפני כמה זמן המורה דיברה על הרגשת רוחניות אשר צריכה למלא את החיים. היא אמרה שלחיי השיגרה אין טעם, שאי אפשר לחיות כל בוקר את הלו"ז הקבוע של התפילות , הברכות והמצוות. היא אמרה שהיא מחפשת בחייה משהו מעבר לזה, איזו שהיא חוויה רוחנית שהיא לא רגעית, ושכולנו צריכים לחיות חיים מלאי רוח והשתוקקות לבורא עולם.
הצבעתי ואמרתי שאני לא חושבת שהחיים צריכים להיות חוויה רוחנית.
המורה לא הצליחה לענות לי!
חשתי שאולי הבעיה היא אצלי משום שכל שאר הבנות בכיתה הסכימו איתה.
האם עבודת ה' שלי, האמונה החזקה שלי וההקפדה וההשתדלות בקיום המצוות שלי לוקים בחסר?
האם יש פגם באמונה שלי?
בתודה רבה מראש!
אסתי
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום לך!
העלית נושא חשוב מאוד –מה היחס בין עולם המעשה המתוקן (שמירת הלכות) ובין העושר הרוחני, האם נזלזל בראשון - אם הוא לא מביא לשני.
הרגשת בדברי המחנכת שלך שהיא רוצה להגביר בכן את הצימאון לחוויות של קודש דרך הקטנת הערך של חיי השיגרה הנכונים, ולכן הזדעקת.
חברותייך לא הרגישו שהמחנכת דיברה על החוויה באופן שפוסל את המעשה היבש ולכן קבלו את דבריה.
נראה לנו שאין ביניכן מחלוקת אלא רק שמיעה שונה של הדברים שנאמרו.
ליסודו של דבר: "הצורך להיות "מחובר" ו"זורם" מִשְני לחלוטין. איננו עובדים את ה' כדי להיות מחוברים ומרגשים קורת רוח, אלא כדי לקיים רצונו. אמנם זה דבר ראוי, להרגיש הרגשה נפלאה בעבודת ה', אך זה בכל זאת דבר מִשְני. העיקר הוא לעשות רצונו יתברך, בין שאנו מרגישים הרגשת קודש בין שאיננו מרגישם מאומה" (הרב שלמה אבינר, "באהבה ואמונה" ח"ב עמ' 290).
עם כל זה חבל שלא נתאמץ בפיתוח עולם רוחני. כתנאי לעשייה – ודאי שלא, אך כבניין קומה נוספת – ודאי שכן. הרב חרל"פ מפרש את הביטוי "נעשה ונשמע": לא נסתפק בעולם מעשי מתוקן, אלא נוסיף להשתדל ולשמוע בקול ה' המופיע דרך המצוות. השמיעה היא לא רק אמצעי להגיע ל"נעשה". גם אחרי "נעשה" מושלם אנו עדין משתוקקים לשמיעת דבר ה' לנו. תיקון כל אישיותנו, מחשבה, דיבור ומעשה – זו שאיפתנו!
כל טוב
טל, חברים מקשיבים