שאל את הרב

האם נוכל עוד "לשנות את העולם"?

חדשות כיפה חברים מקשיבים 24/10/02 15:59 יח בחשון התשסג

שאלה

שלום,

אני שביעיסטית, בת 16 וחצי, מאוד חזקה בדרכי ובאמונתי, מאוד יציבה, לא "חפיפניקית"... היהדות היא המרכז של חיי כבר כמה שנים. אני נערה מאוד שכלתנית- אוהבת להרחיב את ידיעותי והשכלתי, קוראת הרבה מאמרים בכל מיני תחומים, ובעיקר ביהדות.

עד לפני לא הרבה זמן הייתי מאוד תמימה באמונתי. האמנתי תמיד ביכולת לפתח, להתעלות, להתקדם, לשנות. ממש כמו שאומר השיר הידוע:"אני ואתה נשנה את העולם".

אבל לאחרונה, אני מתחילה להסתפק האם זה בכלל אפשרי, או שאולי הכל נובע אצלי מדמיונות ילדות שאני צריכה להתפכח מהם ולהתבגר. אני מוצאת את עצמי תוהה ומבולבלת, ואיני בטוחה אם כל מה שהאמנתי בו עד עכשיו היה תוצאה של תמימות וסגירות. אנשים מבוגרים בהם נתקלתי גרמו לי להבין כביכול שהכל נבע מתפיסה ילדותית מסויימת והספקות שמתעוררים כרגע הם חיוביים, הם חלק מההתבגרות- ולטענתם בסופו של דבר אבין שאין ביכולתי לשנות כמעט דבר ואתחיל לזרום עם החיים כפי שלהם ולהשלים איתם.

מצד אחד- קשה לי מאוד עם הרעיון הזה. אני מאוד שאפתנית, מאוד רוצה לשנות, מאוד כמהה לשינוי בחברה שלנו, בעם שלנו, במצב שלנו. מצד שני אני לא רוצה לחיות בתחושה שהכול נאיביות מטופשת.

מה האמת? האם אלו בסך הכל דמיונות ילדות? האם צודקים אלו הטוענים שאי אפשר לשנות, וצריך להשלים עם הקיים? בתוך ליבי קשה לי להסכים עם זה. אני רוצה להאמין שזה לא כך.

מצפה לתשובה,

איילה

תשובה

שלום איילה,
את מספרת על תחושה של בלבול ותהייה. התפכחות מהנאיביות הילדותית מצד אחד, ומצד שני – געגועים לטבעיות ולאידאליסטיות שבעבר.
האמת, שהשלב בו את נמצאת הוא טבעי ביחס לתחומים רבים בחיים ופעמים רבות גם בנוגע לאמונה. "המעבר בין האינסטינקט להכרה" – קורא לכך הרב קוק.
ילד פועל ומאמין במה שאמרו לו כמובן מאליו. הוא מקבל מוסכמות מהוריו, ממוריו ומהחברה בה הוא חי כאינסטינקט. יש פה משהו יפה וטבעי, אך גם פשטני וחסר. חייב להגיע שלב בו הנער או הנערה, מתנערים ומשילים את צורת החיים שהוכתבה להם על מנת לקנות את דרכם שלהם על פי אמונתם ותפישתם העצמית. האינסטינקט מתקדם לעבר ההכרה.
בגיל זה מתוודעים לדעות אחרות ולאורח חיים שונה, ונדרשים מתוך החלטה אישית ורצונית לבחור בדרך הרצויה ולעיתים גם לשנות וליצור דרך מתחדשת. לא לחינם המהפכות הגדולות בכל העולם הופעלו על ידי בני הנעורים, לטוב ולרע.
גיל הנעורים, אם כן, הוא חשוב ביותר. הוא מקנה את ההכרה והעצמיות. אך גיל הילדות חשוב לא פחות ממנו. התמימות וההתלהבות הילדותית מכל ערך של קדושה ואמונה, מתאימות לטבע האמיתי והפנימי שלנו. תפקידו האמיתי של השכל הוא לחזק ולבסס את הטבע הקדוש שלנו, אותו טבע שהתבטא מעצמו, כמובן מאליו, בילדותנו. הילדות היא הנשמה, היא האושר הרוחני הפשוט, והבגרות נועדה לייצב ולבסס את הנשמה גם בשכל ובדעת.
לכן הזלזול בנאיביות התמימה הוא טעות. התמימות הילדותית אומנם לא מספיקה, אך היא צודקת ונכונה יותר מכל פילוסופיה. אם יש מחקר או דעה שגורמת לכך שתהיה פחות יראת שמים ופחות התלהבות ורצון לשנות ולתקן ממה שהיינו בעבר – אין זו דרך נכונה.
אפשר ורצוי להבין בבגרות שלא הכול שחור או לבן, שלא הכל בידינו כרגע, שלא כל האמת כבר אצלנו בכיס. אבל בשום אופן לא לבטל את היסודות הנכונים ביותר שהם הבסיס שלנו.
כאשר ניגשים, בשלב ההתבגרות המחשבתית, למקורות זרים ולדעות הפוכות, חייבים להתאזר בכלים כדי להתמודד. התייעצות עם מורים ורבנים וקריאת ספרי אמונה הם כלים חשובים ביותר. כמו כן, חייבים "להביט מלמעלה" על שלב הבירורים הנוכחי ולהבין שהוא בסך הכל נועד לבסס ולהעמיק את השלב הקודם! לא חייבים להיפגש ולקרוא את כל הדעות, אך גם לא נכון לסתום אוזניים ולברוח. להתמודד, להעזר, ולזכור תמיד מה המטרה של הבירור.
לדעתי, אנשים או מאמרים שמזלזלים ומקררים, מתייחסים באופן ציני ולא מתוך יראת שמים ואמונה בדברי חז"ל ועוד באים בשם הקידמה והמחקר האוביקטיבי – טועים בגישה שלהם ומטעים אחרים. כך צריך להתייחס אליהם ולא לקרר את החום הטבעי, יראת השמים והאידאליסטיות, שהם בסופו של דבר המטרה.
בהצלחה רבה וכל טוב,
אייל, חברים מקשיבים

כתבות נוספות