היחס למלחמת רוסיה אוקראינה וסבל הגויים

שלום

כמו בכל מציאות הבאה בעולם, אנו פונים כלפי התורה האלהית, אשר היא רצון ד' המוסרי והאידיאלי, העומד ביסוד חיינו וחיי העולם כולו.

התורה מדריכה לאהבה כלפי כל הברואים. 

אהבה המגיעה מהכרה עמוקה, שכל הבריות אשר ברא השם בעולמו אמורים לבטא את העושר הגדול של צלם אלהים.

אהבה זו אינה מתחילה ברגש, אלא בהתבוננות, הכרה והפנמה, שאני בריה וחברי בריה, כולנו בעלי יעוד מוסרי אלהי, וצלם הבורא מצוי בנו.

האהבה מביאה בכנפיה גם אחריות גדולה, הבאה לידי ביטוי בדאגה לבריות כולן, דומם צומח חי ומדבר, תפילה עליהן והשתדלות למלא צרכיהן.

לבסוף, האהבה מתבטאת אף ברגש, בתחושת אמפתיה כלפי הסביבה הקרובה והרחוקה, כאב בכאבה, ושמחה בשמחתה.

דברים אלו מפורשים בכתובים, טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. כל מעשיו, ללא יוצא מן הכלל.

כך כתב הרב קוק זצ"ל ביחס לאהבה כלפי העמים והאנשים השונים בעולם-

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו"‏ בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא‏ לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה (שבת פט, א), הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים... והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה".

קדמו לרב זצ"ל, רבינו הרמ"ק ורבינו הנצי"ב.

כך כתב הרמ"ק ביחס לאהבת הבריות-

"יַרְגִּיל עַצְמוֹ לְהַכְנִיס אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם בְּלִבּוֹ, וַאֲפִילוּ הָרְשָׁעִים, כְּאִלּוּ הָיוּ אֶחָיו וְיֹתֵר מִזֶּה, עַד שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ אַהֲבַת בְּנֵי אָדָם כֻּלָּם, וַאֲפִלּוּ הָרְשָׁעִים יֶאֱהַב אֹתָם בְּלִבּוֹ, וְיֹאמַר, מִי יִתֵּן וְיִהְיוּ אֵלּוּ צַדִּיקִים שָׁבִים בִּתְשׁוּבָה וַיִּהְיוּ כֻּלָּם גְּדוֹלִים וּרְצוּיִים לַמָּקוֹם...וּבַמֶּה יֶאֱהַב, בִּהְיוֹתוֹ מַזְכִּיר בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ טוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם, וִיכַסֶּה מוּמָם וְלֹא יִסְתַּכֵּל בְּנִגְעֵיהֶם אֶלָּא בַּמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם".

וכתב הנצי"ב ביחס לאחריות ולתפילה על אומות העולם בסבלם-

"וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ד' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם.

ובבראשית רבה פרשת וירא (פרשה מט) איתא על זה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו : "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהלים מה ח) – "אהבת להצדיק את בריותי, ותשנא להרשיען...", והיינו ממש כ"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (בראשית יז ד ובפסוק ה), שאף על גב שאין הבן הולך בדרך מישרים – מכל מקום שׂוחר שלומו וטובו".

לפיכך, עלינו לאהוב מאד את העמים השונים, ואת האנשים השונים, לרצות שלומם וטובתם, להתפלל לשלום בעולם ושלא תיגרם פגיעה או יגרם צער לבריותיו של השם יתברך.

להתפלל שישובו בתשובה שלימה, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, על ידי שיכירו בתורת המוסר האלהית, המבארת יפה כיצד ניתן לקיים את העמים כולם שכבוד ובשלום, מאוחדים ומגוונים, בעלי מוסר ויושר, ואמונה בבורא אחד שאינו אליל בעל תאוות, אלא בעל אמת וטוב אין סוף.

אמנם המלחמות הן חלק התקדמות העולם, כפי שאנו אומרים בתפילתנו- בַּעַל מִלְחָמות. זוֹרֵעַ צְדָקוֹת. מַצְמִיחַ יְשׁוּעוֹת.  

אולם אנו מתפללים כברוריה ורבי מאיר, על בריוני העולם, יתמו חטאים מן הארץ, חטאים ולא חוטאים, כך שהעולם יתקדם וישועה תצמח בחסד וברחמים, בבחירה בטוב ולא באילוצי מלחמות.

מתוך כל זאת, חשוב להבין גם את הצדדים המוסריים ונקודות האמת המצויות בצדדים הניצים.

מחד, שמירת האיקונין הלאומי של הגזע הסלאבי ותרבותו (בצדדיה המתוקנים), ומאידך, זכות הקלוקטיב הגאוגרפי לקיים לאום משל עצמו, ולפתח תרבות עצמאית (בצדדיה הטובים).

אמנם המלחמות מלמדות גם על הצדדים החשוכים באומות, כדברי הרב-

"אם עוד תתאמץ אירופא וכל גוייה להחזיק מעמד בצביונה, לא באמת ולא בצדקה, את ד' לא ידעו ואת דרכיו לא יחפצו ללכת בהם. מצב זה הוא רגעיי ברגעי התולדה. אור התשובה יופיע בהכרח וישליך איש את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, וישוב הכל אל טוב ד'. אז תכחד התרבות ההוית בכל יסודותיה, ספריותיה תיאטריה וכל מכונותיה, וכל החקים אשר בהבל ועול יסודם וכל נימוסי החיים הרעים והחטאים כליל יחלפו. ונשגב ד' לבדו ביום ההוא".

יחד עם זאת, כחלק מעבודת השם, עלינו להבחין גם ובעיקר בצדדים המאירים הקיימים בעמים השונים, ולבאר יפה את ההבדלים הלאומיים והתרבותיים, כמובן תוך שימת לב לרשעה המצויה גם היא.

אולם תמיד העיקר פונה אל הטוב, ללמד סנגוריה על העמים ולא קטגוריה של צרות עין כלפי כל מי שאינו יהודי.

כפי שכתב הרב זצ"ל-

"מעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".

עלינו לזכור שאין ישועה אמיתית באה, אלא בזריחת תורת בעל הישועות. בכך שהאנושות תעסוק יותר ויותר בבירור המוסרי מי אנו כאנושות, למה נבראנו, ומה ייעודנו המשותף, סביב התנ"ך בעמקותו. ומתוך כך, כל גוון לאומי יקבל מקום של ברכה בקיום העולם.

אנו, האומה הישראלית, נבראנו להוביל את המוסר האלהי בעולם, להשפיע יושר ויראת שמים מתוך אהבה גדולה לבריות. 

על כן, לצד תפילה לשלום בני האדם ולמוסר, עלינו להתחזק פנימה בתוכנו ביראת שמים, ישרות, קדושה וטהרה, חיזוק בתלמוד תורה, כאומה שהיא תמצית ההויה, אשר בה מתחולל הזיק הנשמתי של העולם, ואשר רק על ידו יקום העולם ויכיר בבוראו - 

"כל העמים מתפתחים, ויוצאים אל הפועל על ידי תנועותיהם הטבעיות. המלחמות מעמיקות את הערך המיוחד של כל עם, עד שמתבלטת צורתו ויוצאת אל הפועל בהגמרה בכל פרטי עמקיה. ישראל הוא האספקלריא הכללית של כל העולם, וכל זמן שיש עם בעולם, שלא יצא אל הפועל הגמור בכל תכסיסיו, יש כהות לעומת זה באור הספוג של כנסת ישראל. על כן בכל זמן שמלכיות מתגרות זו בזו יוצאים אל הפועל ציורים מיוחדים להשלמתם של העמים, וממילא יולד כח השלמה בכנסת ישראל והיא מצפה לרגלו של משיח שיבא ויופיע במהרה בימינו...

עורו וקומו על תפקידכם! קול ד' קורא בכח, ומתוכיות נשמתנו ומתנועות החיים אנו מבחינים אותו: ישראל מוכרח לחשוף את מקור חייו, לעמוד הכן על רגלי אפיו הרוחני. (דברים ד ז): "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו", "אומה היודעת אפיה של אלהיה"". התרבות העולמית מתנודדת, רוח האדם נחלש, מחשכים מכסים את כל העמים, (ישעיהו ס ב): "החשך יכסה ארץ וערפל לאומים".

והשעה הגיעה, אור עולם, אור אלהים אמת, אור אלהי ישראל, המתגלה על ידי עמו, עם פלאים, צריך הוא להתגלות בהכרה, וההכרה צריכה לבא באומה פנימה, להכיר את האחדות של כחותיה היא, להכיר את ד' השוכן בה. ובהכירה כי יש אלהים בקרבה, תכיר איך לחשוף את מבוע חייה, תדע להעמיד חזון עמדתה על מקורה העצמי. לא לשאב מבארות זרים היא קרואה כי אם לדלות ממעמקיה".

גם מתחושות נקם בעמים, יש להזהר ולברר את האמת שבה ולהשליך את הנקמה הרגשית הנמוכה המגיעה משנאה.

עניין הנקמה אינו רגשי, אלא מגיע מעומק ההנהגה האלוקית לחנך את העולם, ולהביאו לייעודו.

לפעמים כאשר אין חזרה בתשובה, יש צורך בטיהור רוחני כזה, שיש בו דין קשה.

אולם נקמה המגיעה מרגש להכאיב כדי להרגע, היא דבר פסול.

כפי שמבאר הרב בנושא, בעולת ראיה-

"אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצויירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על רע שנעשה בעבר- אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממידותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה...שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וד', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור".

כמובן, כל העת יש לזכור שאנו שונאים את הרע תכלית שנאה, ונלחמים עד כדי מסירות נפש באוייב.

אולם הדבר בא מאהבה, להשם ולבריות, שמתוך שאנו חפצים בתיקונם, לעיתים בלית ברירה יש צורך בתיקון על ידי הריגה. בידינו במחחמת מצווה, או משמיא בסיבובי האומות המתגרות זו בזו בעולם.

בכילוי הרשעים יש שמחה על התוצאה, וצער על הדרך.

התוצאה שאין רישעות בעולם, מבורכת. הדרך על ידי הרג, מצערת.

היינו מעדיפים שישובו אל השם.

על כן קבר דוד את אוייביו לאחר המלחמה, להדגיש שהמלחמה לא נבעה משנאתם אלא מאהבת האמת ומאהבת נשמתם.

מי שמגיע ממקום כזה, הכיבוש לא ישחית אותו, ונתן לך רחמים וריחמך, לא אירא להיהפך לרע, כי אתה עימדי, אני לוחם בשם השם ואהבת הבריות ולא בשם שנאת אדם. אלא שנאת המעשה הרע.

מי שמגיע ממקום כזה, צר לו בכאבם של הבריות, ומפריד בין הנהגת השם את עולמו בצדק ובאמת, ובין תפילתנו שלנו שישובו ושהבריות יגאלו בחסד וברחמים כפי האפשר.

כך התבטא הרב קוק זצ"ל כלפי העמים באירופה אשר נלחמו האחד בשני, בימיו-

"הצער של העולם הכללי, הוא מדאיג הרבה מאד... דרכי שלום ואהבת אמת, בהקפה כללית לכל יצורי ד' הנתונים בעמק צרה, שראויין כולם לרחמים וחמלה... ניחל כי יראה בעוני עמו ועולמו וימהר לפתוח שערי ישועה ורצון... וירחם על עמו ועולמו ויאמר לחרב המשחית הרף" (אגרות הראי"ה, תשיב, תשיד, תשכג).

על כן היינו מעדיפים, ואנו מתפללים, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך. מבלי צורך במלחמות ונקמות.

יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה