מעשה בשני כוהנים שהתחרו ביניהם על עבודת המזבח. שניהם רצו בכבשׁ המוביל למזבח, ואז נטל אחד מהם סכין ותקע בלבו של חברו. בא אביו של הנער הנרצח ומצאו כשהוא מפרפר. הרים את קולו והודיע לכל הנוכחים: עדיין לא מת בני, ולכן לא נטמאה הסכין. על מעשה זה אומרת הגמרא: "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (יומא כג ע"א).
באחרונה אני נזכר בסיפור הזה יותר מדי פעמים. לפני כמה שבועות התפרסם בעלון בתי הכנסת "מעייני ישועה" מאמר מערכת לא חתום. המאמר התייחס ל"מכתב הרבנים" שאסר על מכירת דירות לערבים. כותב המאמר תמך במכתב וגינה את מתנגדיו. את הרבנים שהתנגדו למכתב - ביניהם כותב שורות אלו - כינה המאמר "רבני קריירה", "פקידים שלא רוצים להפריע" וכו. עד כאן - ההשמצות הרגילות. אך המאמר הסתיים במילים הבאות: "מעניין אם את ריכוז העמלקים במחנות ההשמדה הם ישאירו לאחרים, או אולי יכריעו שמחיית עמלק כבר לא רלוונטית. ימים יגידו".
כשהפנו את תשומת לבי לדברים הללו, קראתי את המילים פעמיים ושלוש, ופשוט לא יכולתי להאמין. אי אפשר להאמין שאנשים שומרי מצוות כתבו את השורות הללו, המשוות את מצוות תורתנו הקדושה למעשיהם של הנאצים. אני מניח שגם בין הכותבים ב"מעייני הישועה" יש שאיבדו קרובי משפחה רבים במחנות ההשמדה, כמוני. איך הם יכולים להשלים עם הביטויים הנוראים הללו? איך היד לא רעדה על המקלדת? איך הרבנים החשובים הכותבים ב"מעייני הישועה" לא מחו נגד הזוועה הזו?
לאחר שבוע התפרסמה ב"מעייני הישועה" מעין התנצלות, שטוב לה שלא נכתבה משנכתבה. נאמר בה: "לא הייתה כל כוונה לפגוע בתלמידי חכמים". כלומר: הכותבים התנצלו על הפגיעה בכבודם של רבנים, אך לא על דברי הבלע וההבל בנוגע למחנות ההשמדה. ללמדך, שקשה עליהם כבוד רבנים יותר משפיכות דמים.
אנשי "מעייני הישועה" סיימו את דבריהם בתהייה: ימים יגידו האם הרבנים שהתנגדו למכתב המפורסם ייאותו לרכז עמלקים במחנות ההשמדה. לפחות לגבי אחד הרבנים הללו, הימים לא צריכים להגיד. אל תבנו עלי לתפקיד הזה.
מיהו עמלקי?
מה לגבי עצם הטענה בנוגע לעמלק? הרי באמת התורה מצווה עלינו להרוג עמלקים!
ראשית, מקובל בין חכמינו להכריע שהיום התערבבו בני כל האומות, ואיננו יודעים מיהו עמלקי (מנחת חינוך תר"ד). זהו פתרון טכני, אך אין לטעות בו: פעמים רבות השתמשו חכמינו בפתרונות טכניים כדי לפתור בעיות מוסריות עקרוניות.
הרב יעקב מדן טען במאמר ארוך ומנומק (בקובץ "על דרך האבות") שמצוות מחיית עמלק, כפי שהיא מבוארת במקרא, אינה מצווה עלינו לקטול עמלקים חפים מפשע. המצווה מורה על מלחמת תנופה, שאינה מתעכבת על דקדוקי עניות. אם מחבל עמלקי מסתתר בשכונת מגורים - יש להפציץ את מסתורו גם בפצצה במשקל טון. אך מעולם לא נצטווינו על הרג מכוון של חפים מפשע.
גם אם אין מקבלים את חידושו של הרב מדן, יש מקור קדום הרבה יותר המשנה כליל את התמונה המוסרית. הרמב"ם פסק שאין להילחם בעמלקים לפני שקוראים להם לשלום. כל עמלקי שמסכים לקבל את מרות ישראל ולקיים את שבע מצוות בני נוח - המוסר האנושי האלמנטרי - אסור לפגוע בו (הלכות מלכים פ"ו). די בהלכה הזו לבדה כדי להוציא מכלל אפשרות "מחנות השמדה".
כל המקורות הללו אינם פותרים לגמרי את הבעיה המוסרית, אך הם מרככים אותה. נוסף לכך צריך לזכור שיש כאן בעיה ולא דגל. אכן איננו מסוגלים להבין את מצוות מחיית עמלק עד תומה. עלינו להודות שגם אחרי הפרשנות המרככת, איננו מבינים איך מצווה כזו משתלבת בתורת ה, שהיא תורת חסד ורחמים. אך מצווה זו היא דין חריג ולא נס להתנוסס. לא נהפוך בגללה את כל תורתנו לתורה של אכזריות ורצחנות.
כדי להגיע מהדיונים התורניים התיאורטיים על "מחיית עמלק" עד לדיבורי זוועה על "מחנות השמדה", צריך בורות או קהות חושים מוסרית. או שתיהן.
המאמר המלא עומד להתפרסם בעיתון "מקור ראשון"