האם שמתם לב לחילופי הגרסאות הדרמטיים בין יהדות ספרד לאשכנז? שברי מילים המולידים תפיסות עולם כמעט קוטביות , תיאולוגיה אחרת ומרקם חיים שונה בתכלית. בואו נתבונן לרגע בברכה האחרונה של תפילת שמונה עשרה בעוד מתפללי אשכנז מבקשים על "תורת חיים ואהבת חסד" מדברים בני המזרח על "תורה וחיים , אהבה וחסד". אתם מבינים איזו תהום פעורה בשינויי הגרסאות הדקים הללו? איזו התנהלות רוחנית שונה? האם עומדים החיים לכשעצמם? האם יש מקום לאהבה גם כשאינה נוטה לחסד?
נסו פעם לתת לאשכנזי וספרדי לשיר יחדיו במוצ"ש, בתום ההבדלה, והקשיבו לשוני הבא "המבדיל בין קודש לחול חטאותינו הוא ימחול זרענו ו... שלומנו ירבה כחול" כך יפזז (שלא לומר יחזן) האשכנזי בקול עמוק ורוגש ואילו ידידו המזרחי יסלסל בעונג ובלי בושה או התכווצות סגפנית "זרענו וכספנו ירבה כחול".
יהדות המזרח הביאה בכנפיה אמפתיה גדולה לחיים, לטבעיות , לנורמליות, והיא לא יצרה דיכוטומיות קרה ונוקשה בין קדושה ואהבת ה' לבין התנהלות טבעית, מלאות ושמחת חיים. משוררי ספרד יכלו לשורר לא רק שירי קודש אלא גם שירי יין ואהבה ולא מצאו בזה כל פסול, כבר אמרנו "תורה ו חיים אהבה וחסד".
האם אתם מכירים את הציונות המזרחית? זו שראתה בהתעוררות המדינית החדשה המשכיות טבעית לערגה והגעגוע של עם ישראל ולא ייצרה קונפליקטים מטרידים שבין קודש לחול. היא דיברה על מסורת והמשכיות ולא על "מרידה רוחנית שתהא בדור". כשמחנכים לציונות מתוך מסורת היא מתקבעת דורות רבים אך כשמחנכים למרדנות זה עלול להוליד מרדנות צעירה (בעטו בגלות האירופאית ובאו לתל-אביב וחינכו ילדים למרוד בתל אביב ולהקים התנחלויות שיולידו בנים שימרדו בהן ויקימו גבעות, דזבין אבא בתרי זוזי...).
האם שמעתם על הויכוח הסוער בין הקהילה הספרדית בטבריה במאה ה-19 לזו האשכנזית? כשהוקם בית החולים המסיונרי בעיר מוכת המגפות אמרו רבני אשכנז "אימה גדולה וחשיכה נפלה על עירנו "ויצאו בחרמות כנגד המבקשים מזור ומרפא אצל 'המסית והמדיח' "לצוד נפשות בישראל". מאידך נחרטה תגובתו המפתיעה של החכם באשי רבי יוסף דוד אבולעפיא "לשאינו רוצה להיות יהודי - לא יעזור דבר, ולשאינו רוצה להשתמד - לא יעזור דבר לרופא הסקוטי". יש משהו בריא בוטח ושליו בהנחיה המאלפת הזו, התנהלות דתית נטולת חרדות ופחדים, ללא מועקה או לחץ.
מדוע הרוח הזו שכל כך רלוונטית לדור חי ובריא נדרסה בגלגלי הציונות הדתית וקולה הקלוש מחרחר וגווע. לאן נעלמו הוגי המזרח האחרונים כרבי משה כלפון והרב משאש כרב עוזיאל והרב טולדנו?
מה שמטריד במיעוט ראשי הישיבות המזרחיים הוא לא השד העדתי ולא הקיפוח (אני רוצה להאמין שהמארה הזו כמעט ונעלמה מן העולם) אלא התורה המיוחדת והמשמעותית הזו שנדחקה לקרן זווית.
מה שעשה הרב קוק לספרות הקבלה שהגיש אותה "בצורה היותר פופולארית" זה מה שראוי לעשות לספרות המזרח הענפה, לדלות ולהשקות, לפתוח ראשי תיבות ולפשט מושגים, לעבד עקרונות יסוד לשפה המתחדשת וליצוק מן הרוח הזו אל תבניות חדשות ונגישות.
עולם הישיבות יכול להתברך מעולם רוחני עשיר טבעי ופשוט, לא מתוסבך לא מפולפל ונטול טלטלות רוחניות סוערות. יש כאן מזור לדור תועה ומבולבל, לדור מסוכסך ומופרע קשב. לדור המבקש פשטות עמוקה וחפץ כל כך למצוא הרמוניה רוגעת בעולם תזזיתי ומרצד.