שתיה בפורים

מידי שנה, ערב חג הפורים, מתעוררת השאלה האם ישנה מצווה להשתכר בפורים, ואם כן, מה הם גדרי אותה מצווה. ננסה לסקור במאמר זה את השיטות המרכזיות בסוגיה זו.

מצווה להשתכר

השיטה הסוברת שקיימת מצווה להשתכר בפורים מבוססת על הגמרא במגילה (ז:):

"אמר רבא, מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

מדבריו של רבא משמע בפשטות שישנה חובה להשתכר בפורים עד שיגיע למצב שבו הוא לא יוכל להבחין בין טוב לרע. השו"ע (סימן תרצה סעיף ב) פסק את לשון הגמרא. יש לציין כי הראבי"ה מסביר את דברי הגמרא כמצווה אך לא כחובה, על אף שבגמרא נאמר במפורש - 'מיחייב'.

אין להשתכר בפורים

הדעות המדברות בגנותה של השכרות בפורים מתבססות על המשכה של הגמרא, שם מביאה הגמרא את סיפורם של ר' זירא ורבה אשר ערכו סעודת פורים משותפת ומתוך שכרותו של רבה הוא קם ורצח את ר' זירא. מכח הסמיכות שבין דברי רבא שחובה להתבסם בפורים לסיפור הנ"ל הסיקו כמה מן הראשונים שאין להשתכר בפורים, שאם לא כן, מדוע הזכירה הגמרא סיפור זה מיד לאחר דבריו של רבא.

הבולט שבמתנגדים לשכרות בפורים הוא המאירי, וזה לשונו (מגילה, ז:):

"חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתייה עד שלא יחסר שום דבר. ומ"מ אין אנו מצווים להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה, שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת ה' יתברך והודאה על הניסים שעשה לנו".

המאירי קובע שאל לו לאדם להשתכר בפורים לפי שהשתכרות פירושה הוללות, ובפורים הציווי הינו על שמחה של אהבת ה' ולא של הוללות. 'המאירי' מתבסס בפסיקתו על שיטתו של 'רבינו אפרים' המובאת 'בבעל המאור', שבעקבות סיפורם של ר' זירא ורבה נתבטלה פסיקתו של רבא.

שיטת ביניים

השל"ה על התורה הציע הבנה חדשה בדבריו של רבא בגמרא. השל"ה הסביר שבאמירת הגמרא 'עד דלא ידע' אין חיוב שיגיע לכדי שכרות שבה לא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, אלא החובה היא לשתות כל שהוא, והגמרא משמיעה לך שגם אם תגיע למצב של 'עד דלא ידע' - לא נורא.

שיטת הרמב"ם

שיטתו של הרמב"ם זוקקת ביאור, הרמב"ם (הל' מגילה פ"ב הט"ו) פוסק:

"ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו".

הרמב"ם בפסיקתו אינו מזכיר כלל את הצורך להגיע למצב שבו לא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. המטרה שמציב הרמב"ם היא שירדם השותה. אך נשאל את עצמנו, מדוע מציב הרמב"ם דרישה שכזו, מדוע דורש הרמב"ם מהאדם שיגיע לידי שינה כתוצאה משתיית היין?

נוכל להציע שני כיוונים להבנת דבריו:

א. ההרדמות היא סימן - כלומר, הרדמותו של אותו אדם היא מדד לרמת השכרות הדרושה כדי שהוא לא יוכל להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי.

ב. הרדמותו היא סיבה - כאשר אדם ישן הוא אינו מבדיל בין ארור המן לבין ברוך מרדכי, ולכן נדרשת השינה.

שינה מתוך שתיה

הרמ"א כתב:

"וי"א דא"צ להשתכר כ"כ אלא ישתה יותר מלמודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי".

ההבנה הפשוטה בדברי הרמ"א היא שישנם שני ציווים שונים:

א. ישתה יותר מלימודו.

ב. ישן.

שתי הדרישות אינן תלויות זו בזו, כלומר על האדם לשתות יותר מלימודו ואח"כ ללכת לישון מרצונו שלו, ואולי ניתן להבין כך גם בשיטתו של הרמב"ם. הרב צבי פסח פרנק, בספרו 'מקראי קודש', שלל הבנה זו בדברי הרמ"א ובדברי הרמב"ם מכיוון שהרמב"ם כותב בפירוש, "עד שישתכר וירדם בשכרותו", והבין מכך הרב פרנק שהשינה היא תוצאה ישירה של השכרות.

בכל מקרה יש להבין, לפי ההבנה שהצענו בדברי הרמב"ם והרמ"א מדוע שלא ישן ישר ומתוך כך לא יבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, מדוע עליו לשתות קודם לכן יין? ניתן להציע לכך שני הסברים:

א. הדין המקורי היה להשתכר ומתוך כך יבוא לערפול ולא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, אלא שבעקבות המקרה שאירע בין רבה לר' זירא דין זה צומצם והשארנו לו זכר ע"י שישתה יותר מלמודו. על כן ישנו ציווי נוסף המיועד לשימור הדין המקורי והוא הציווי על השתיה כשלעצמה.

ב. ישנו דין עצמאי של שתיית יין בפורים ללא קשר לציווי שלא להבחין בין מרדכי להמן. כך הסביר ה'ביאור הלכה' (סימן תרצה סעיף קטן ב):

"מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשוורוש היו ע"י משתה".

בהקשר זה כדאי לציין את דבריו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הגרש"ז מסביר שבימינו, בשל ריבוי הצרות, הדרך היחידה להגיע לידי שמחה היא ע"י שתית יין, כלומר הגרש"ז הבין שדין שתיית היין הינו דין בשמחת הפורים ולא כמו שניסינו להציע שמדובר בדין עצמאי בשל הניסים שארעו על היין, או דין בנהפוך הוא.

להלכה פסק המשנה ברורה כשיטת הרמ"א וכך פסק להלכה גם הרב עובדיה יוסף שליט"א שירדם ע"י שכרותו.

נסיים בדבריו של מרן הרב קוק זצ"ל. הוא כותב ב'עולת ראי"ה' (ח"א), שאין חשש להגיע ע"י שתיה להוללות בפורים לפי שביום הזה משומרים הם ישראל מכל דבר רע, "כי נפל פחד היהודים עליהם", מרן הרב זצ"ל מסביר זאת בכך שבד"כ ע"י השכרות האדם בורח מן המציאות והאור מתנתק מן הגוף, אך ביום הזה בו נצלו הגופים מגזרתו של המן הגופים מזוככים ומסוגלים לקלוט את האור הגדול הנובע מן השתיה.