אם צודקים האתיאיסטים החדשים, כדי להאמין באלוהים ולדבוק באחת הדתות עליך להיות מעורער, ממורמר או מדורדר. כולנו יודעים שאין זה כך. הדת מעלה אנשים לגבהים מוסריים, מקדשת את אהבתם ועוזרת להם לבנות קהילות של חסד ושל צמיחה.
התורה היא הראשונה שלימדה את האדם על קדושת החיים, על כבוד היחיד, על צו השלום ועל גבולותיו המוסריים של הכוח. האמונה באלוהים ושמירת הדת אין בהן לא השעיה של האינטלקט, לא השתקה של חוש הביקורת, ואפילו לא הכרח להאמין בשישה דברים בלתי־אפשריים לפני ארוחת הבוקר. הן אינן מחייבות להבין את פרק א בספר בראשית באופן מילולי ופשטני. הן אינן גוררות דחייה של ממצאי המדע. ביהדות מברכים ״שחלק מחכמתו לבשר ודם״. כשנתקלים במדענים דגולים, בלי קשר להשקפתם על הדת. אז מה קורה פה?
ויכוחים על דת ומדע מתחוללים מעת לעת מאז המאה השבע־עשרה, ובדרך כלל קיומם מעיד על משבר גדול בחברה. במאה השבע־עשרה המשבר היה מלחמות הדת שהחריבו את אירופה. במאה התשע־עשרה - המהפכה התעשייתית, העי ּור המואץ, והשלכות המדע החדש בכלל ותורת דרווין בפרט. בשנות השישים של המאה העשרים, בפולמוס הגדול על ״מות האלוהים״, המשבר היה פרי ההשפעה המושהית של שתי מלחמות העולם והליברליזציה של המוסר.
כשאנו מגיעים לפרשות דרכים גדולות בהיסטוריה, טבעי ומתבקש שנשאל מי ידריך אותנו בבחירת הדרך. המדע מדבר בשם המומחיות על העתיד - ואילו הדת מדברת בשם הסמכות של העבר. המדע מגייס את כוח התבונה, והדת - את כוחה העליון של ההתגלות.
הוויכוח נגמר בדרך כלל בתיקו, עד לסיבוב הבא. אלא שהסיבוב הנוכחי אינו מסתפק בכעס הרגיל ובנאצות הרגילות, וחומרי הבערה שלו הם חדשים. בעבר הסכנה - וזו הייתה סכנה של ממש - הייתה חברה חסרת אלוהים. המגמה הזאת הצמיחה ארבעה ניסויים חברתיים מזוויעים - צרפת המהפכנית, גרמניה הנאצית, וברית־ המועצות וסין הקומוניסטיות. הסכנה כיום, לעומת זאת, היא דתיות רדיקלית המשולבת בסדר יום פוליטי אפוקליפטי, המסוגלת, על ידי הפעלת טרור ולוחמה א־סימטרית, לערער מדינות ואזורים שלמים. אני מפחד ממנה באותה מידה שאני מפחד ממשטרים טוטליטריים חילוניים. כל הדתיים המתונים, בני כל הדתות, יסכימו אתי. במלחמה הזאת, מאמינים ושאינם מאמינים צריכים להילחם שכם אל שכם. במקום להתגייס למלחמה הזאת, הכריז האתיאיזם החדש מלחמה, יוצאת דופן בחריפותה, על הדת עצמה. ההתפתחות הזאת אינה טובה לא לדת, לא למדע, לא ליושר האינטלקטואלי ולא לעתידו של המערב. חברות המאבדות את דתן נוטות לשקוע לאחר זמן לא רב. הן מגלות שבחתכןאתהחבליםשעיגנואתהמוסריותשלהן ַּבנשגב,כלמהשנשאר הוא רלטיביזם, יחסיות - ורלטיביזם איננו מסוגל להגן על שום דבר, אפילו לא על עצמו. חברה שאיבדה את נשמתה תאבד גם את עתידה. הבה נצא אפוא לדרך.
בספר הזה אבקש לטעון שאנו זקוקים לדת ולמדע גם יחד; שהם מתיישבים זה עם זה, ואפילו יותר מכך. ממש כמו שתי העיניים שלנו, הם מספקים שתי נקודות תצפית שבלעדי אחת מהן אי־אפשר לתפוס את העומק של עולמנו התלת־ממדי. המתח היוצר המתקיים בין השניים הוא אשר שומר על שפיות דעתנו, ומאפשר לנו להישאר מעוגנים במציאות הגשמית בלי לאבד את רגישותנו הרוחנית. בזכותו אנחנו בני־אדם ריאליים - והומניים. הסיפור שיסופר פה הוא סיפורה של התודעה האנושית, ויכולתה
לעשות שתי פעולות שונות למדיי. האחת היא היכולת לפרק דבר למרכיביו ולראות איך הם פועלים יחד. השנייה היא היכולת לצרף כמה דברים יחדיו כך שיספרו סיפור, ולצרף אנשים יחדיו כך שייצרו מערכות יחסים. הדוגמה הטובה ביותר ליכולת הראשונה היא המדע, וליכולת השנייה - הדת.
המדע מפרק דברים כדי להבין איך הם עובדים. הדת מצרפת דברים כדי להבין מה הם אומרים. אפשר לומר, בלי להיכנס לפירוט נוירולוגי, שהפעולה הראשונה נעשית בעיקר במחצית השמאלית של המוח, והשנייה קשורה יותר לזו הימנית. שתי מחציות המוח, ההמיספרות - להבא נקרא להן לפעמים, לשם קיצור, המוח הימני והמוח השמאלי - חיוניות לנו, אבל הן שונות זו מזו מאוד. המוח השמאלי מצטיין במיון ובניתוח של דברים. המוח הימני מיטיב ליצור יחסים עם אנשים. תרבויות אנושיות שלמות עשו שגיאות מפני שלא ידעו להפריד בין השניים, והפעילו אחד מהם על פי חוקיו של השני. כשמתייחסים לדברים כאילו הם בני־אדם, התוצאה היא מיתוס:
האור בא מאל השמש, הגשם מאל השמים, אסונות טבע הם תוצאה של קרבות בין אלוהויות, וכן הלאה. המדע נולד כשאנשים הפסיקו לספר סיפורים על הטבע, והתחילו לצפות בו; במילים אחרות, כשהם עזבו את המיתוס. כשמתייחסים לבני־אדם כאילו הם דברים, התוצאה היא דה־הומניזציה: אנשים מסווגים על פי צבע, מעמד או אמונה, וכל סוג מקבל טיפול אחר. דתו של אברהם נולדה כשאנשים הפסיקו להסתכל על זולתם כעל חפצים, והחלו לראות כל אדם כייחודי, כמקודש, כצלם אלוהים.
אחת המשימות הקשות ביותר העומדות בפני כל תרבות אנושית - ובעצם, בפני כל אדם - היא לשמור על ההפרדה בין השניים, ועם זה על השילוב ועל האיזון. הדבר קשה מכפי שהוא נשמע. בתקופות מסוימות, ובפרט במאות השש־עשרה והשבע־עשרה, ניסתה הדת לשלוט במדע. משפט גליליאו הוא הדוגמה הידועה ביותר, אבל היו עוד מקרים רבים. והיו גם תקופות שהמדע ניסה בהן למשול בדת; תקופתנו היא כזו. האתיאיסטים החדשים הם הדוגמאות הידועות ביותר, אבל יש עוד רבים אחרים: אנשים שחושבים שאת כל מה שאנחנו צריכים לדעת על משמעות ועל מערכות יחסים אנחנו יכולים לברר באמצעות סריקות מוח, ביוכימיה, חקר הנוירונים ופסיכולוגיה אבולוציונית, מפני שהמדע הוא כל מה שאנחנו יודעים או צריכים לדעת. שני הצדדים טועים באותה המידה. עצמים הם עצמים ובני־אדם הם בני־אדם. וההבחנה בהבדל ביניהם היא לעתים קשה יותר מכפי שנדמה לנו.
יש לי הרגשה שיותר משאנשים איבדו את אמונתם באלוהים, הם פשוט אינם מבינים מדוע אמונה זו חשובה. מה זה משנה בכלל? הם שואלים. טענתי היא שזה משנה הרבה מאוד, אם כי לא בדרכים הנראות לעין במבט ראשון. תרבות המערב בנויה על גבי יסודות דתיים מובהקים, ואם יסודות אלה יימוטו, ייעלם מחיינו הרבה ממה שעושה אותם חינניים, חופשיים ואנושיים. בלי הדת, כך אני מאמין, לא נוכל לקיים את המושג כבוד האדם. נאבד גם סוג מסוים של הפוליטיקה שלנו, הפוליטיקה של הטוב המשותף. נגלה שאיננו מסוגלים להחזיק במוסר משותף - והמוסר חייב להיות משותף אם רצוננו שהוא יעשה מה שעשה תמיד, ויאגד אותנו בקהילות של עקרונות וערכים משותפים. הנישואים שתוסר מהם הקדושה יתפוררו, והילדים יסבלו מכך. ולבסוף ניווכח שאיננו יכולים להצביע על משמעותם של חיי האדם בכללותם. במקרה הטוב נצליח לראות את חיינו כמיזם אישי, כנווה פרטי במדבר של חוסר משמעות. ְּבעולם שמאמינים שאלוהים קיים בו, המושכל הראשון הוא מערכת יחסים. יש אלוהים, יש אני, ויש יחסים בינינו, כי אלוהים קרוב אליי אפילו יותר מכפי שאני קרוב אצל עצמי.
בעולם שאין בו אלוהים, המושכל הראשון הוא ״אני״, פרודת העצמי. יש אנשים אחרים, אבל הם אינם ממשיים במידה שאני ממשי לעצמי. ומכאן כל הבעיות הבלתי־פתירות שהפילוסופים אובדי עצות למולן זה אלפיים וחמש מאות שנה. איך אני יודע שקיימות תודעות אחרות? מדוע עליי להיות מוסרי? למה צריכה לעניין אותי טובתם של אנשים אחרים, שאין לי קשר אליהם? מדוע עליי להגביל את החופש שלי כך שיאפשר חופש גם לאחרים? באין אלוהים, אנו עלולים למצוא את עצמנו לכודים בבית הסוהר של העצמי. כתוצאה מכך, הביולוגים הניאו־דרוויניסטים והפסיכולוגים האבולוציוניים מתמקדים ָּבעצמי, ב״אני״. ״אני״ הוא הדבר שמעביר את ה ֶגנים שלי לדור הבא. ״אני״ הוא הישות הנוטלת חלק באלטרואיזם הדדי, אותה התנהגות נטולת אינטרסים כביכול, שלמעשה משרתת יעדים ממוקדי־עצמי. השּוק עניינו ה״אני״ הבוחר. הדמוקרטיה הליברלית עניינה ה״אני״ המצביע. הכלכלה עניינה ה״אני״ הצוֵרך. אבל כש״אני״ לעצמי מה אני? אני לבדי, ממש כמו אדם הראשון. וכזכור, לא טוב היות האדם לבדו. ה״אני״ המבודד מתקשה לקיים מערכות יחסים. בעולם של ״אני" נישואים מתפרקים, קהילות נשחקות, הנאמנות מבוזה, האמון מידלדל ואלוהים מ ּוצא מכלל חשבון. בעולם של אגֹואים משתוללים אין מקום לאלוהים. לנוכחותו או להעדרו של אלוהים יש אפוא משמעות עצומה בחיינו. איננו יכולים לאבד את אמונתנו בלי שנ ַאבד הרבה מעבר לה. אלא שאבדן זה מתרחש לאט, וכאשר אנחנו מגלים כמה שילמנו על אבדן האמונה - כבר אי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
אני יהודי, אבל ספרי זה אינו ספר על היהדות. זהו ספר על המונותיאיזם שביסוד שלוש הדתות האברהמיות: היהדות, הנצרות והאיסלאם. בדרך כלל מופיע המונותיאיזם לבוש ב ַמדי אחת הדתות הנזכרות. אולם ניסיתי להציגו כאן כפי שהוא לעצמו, כדי שהפרטים הקשורים לדת זו או אחרת לא יסתירו מעינינו את העיקרון המכונן. אמונותיהם של היהודים, הנוצרים והמוסלמים אינן מסתכמות במה שיוצג כאן; אולם ביסודן של כל הדתות הללו מונחת האמונה באל פרסונלי, שברא את העולם באהבה, ושחנן ב ֶצלם כבודו וקדושתו כל אחד מאתנו, יהיו אשר יהיו מעמדו, צבעו, תרבותו ואמונתו. הצלחתה של אמונה זו ראויה לציון בכל קנה מידה. אברהם לא עשה נסים, לא פיקד על צבא של ממש, לא משל בשום ממלכה, לא קיבץ קהל חסידים ולא ניבא נבואות מלהיבות. ובכל זאת אי־אפשר להטיל ספק במעמדו כאדם המשפיע ביותר שחי אי פעם, שכן כיום הוא מוכר כאביהם הרוחני של יותר ממחציתם של ששת מיליארדי בני־האדם שעל פני האדמה. צאצאיו הישירים, בני־ישראל, הידועים כיום כיהודים, הם עם זערורי המונה פחות מחמישית האחוז של אוכלוסיית העולם.אבל ַעם זה עבר תחת שרביטם ותחת גלגליהם של המצרים, הבבלים, הפרסים, היוונים והרומים, של אימפריות הנצרות והאיסלאם של ימי הביניים, של המשטר הנאצי והמשטר הסובייטי - כולם מתנגדי היהדות, היהודים או שניהם גם יחד, כולם בלתי־מנוצחים למראה - והאריך ימים אחריהם. כולם פסו מן העולם, ואילו עם ישראל חי. לא פחות מכך ראויה לציון הפיכתה של כת קטנה ונרדפת, שחבריה שנודעו בשם נוצרים ראו עצמם אף הם כבניו של אברהם, לתנועה הגדולה ביותר מכל סוג שהוא בתולדות העולם; תנועה המוסיפה לצמוח גם כיום, מאתיים שנה לאחר שכמעט כל אינטלקטואל אירופי שכיבד את עצמו צפה את כיליונה המתקרב. ואשר לאיסלאם, הוא התפשט בימי חייו של מייסדו מהר יותר ורחוק יותר מכל תנועה דתית אחרת, והנחיל לעולם יצירות מופת נצחיות של פילוסופיה ושירה, אדריכלות ואמנות - ודת שהיא, כמדומה, חסינה מפני חילון ומפני דעיכה. כל ציביליזציה אחרת דינה לזרוח ולשקוע. אמונת אברהם נשארת.
אם, כפי שגורס הניאו־דרוויניזם, מין מוצלח הוא מין שהצליח להתרבות היטב, כי אז שומה על כל ניאו־דרוויניסט לזנוח מיד את עמדתו האתיאיסטית ולהיות למאמין דתי - שהרי אין ֶגנים שזכו לתפוצה נרחבת מאלו של אברהם, ואין יחידת מידע תרבותית שהצליחה להשתכפל כמו המונותיאיזם. אך מדוע נצפה ממוחות כבירים אלה לעקביות? הרי כבר אמר אמרסון, ״עקביות טיפשית היא השדון המזיק של קטני המוחין״. ייחודו של המונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם, ייחודה של אמונת הייחוד, נעוץ בכך שהיא הטעינה את החיים במשמעות. נקודה זו מועלית לעתים נדירות, ומובנת לעתים נדירות עוד יותר, אך היא לוז טיעונו של ספרנו. אנו שוגים שגיאה גדולה אם אנו סבורים שהמונותיאיזם הוא התפתחות רציפה של הפוליתיאיזם; כביכול בני־האדם סגדו תחילה לאלים רבים, ואז החלו להסתפק באחד. המונותיאיזם הוא דבר אחר לחלוטין. משמעותה של מערכת נמצאת מחוץ למערכת. לפיכך, משמעות היקום נמצאת מחוץ ליקום. כאשר גילה המונותיאיזם את האל הטרנסצנדנטי, האל שעומד מחוץ ליקום ובורא אותו, הוא יצר לראשונה את האפשרות להאמין שלחיים יש משמעות, ולא רק הסבר מיתי או מדעי.
כשהמונותיאיזם נתן לחיים משמעות, הוא גאל אותם מידיה של הטרגדיה. היוונים הבינו את מושג הטרגדיה טוב יותר מכל תרבות לפניהם או אחריהם. ישראל הקדומה, אף על פי שהייתה מלומדת בייסורים, לא היה לה חוש טרגי. לא הייתה לה אפילו מילה שתבטא את המושג הזה. המונותיאיזם הוא תבוסתה הרעיונית של הטרגדיה בידי התקווה. עולם שאין בו אמונה דתית הוא עולם שאין בו בסיס בר־קיימא לתקווה. אופטימיות אולי יש בו, אך אופטימיות היא דבר אחר לגמרי מתקווה, ורדוד ממנה שבעתיים.
מתוך הספר ”השותפות הגדולה“ של הרב יהונתן זקס, שיצא לאחרונה לאור בהוצאת "מגיד"