צוואת דוד

שלום וברכה

השאלות שאתה שואל הן כבדות, וצריכות בירור ארוך שאין מקומו במסגרת זו. מאמרים וספרים נכתבו על שאלות אלה, אך אנסה לענות בקצרה.

אפשר להבין את צוואת דוד בתור נקמה בעלמא, אך הדבר ייצור סתירה בין אישיותו של דוד כפי שאנו מכירים אותה מתוך המקרא, לבין הבנה זו. בצוואת דוד לשלמה, מצוה דוד את שלמה ללכת בדרך ה' ולירוא ממנו, ומיד אחר כך מצוה עליו להמית את יואב ושמעי. האם לא חש דוד בסתירה?
מסתבר שדוד ידע שלא המית את יואב עד עכשיו, ושנשבע לשמעי שלא ימיתנו, ובכל זאת החליט שזו השעה הנכונה לעשות זאת.
מה היו הסיבות לכך?
מסתבר שדוד נמנע מלהרוג את יואב עד עכשיו, כפי שכתבת בשאלתך, מפני שסבר שליואב היו סיבות טובות לרציחות שרצח, ולא היתה עילה מספיקה כדי להרוג אותו. דווקא עכשיו, כשיואב הצטרף למורדים בדוד וסייע בהמלכת אדוניה, דוד חשב שאין סיבה מספיקה למרד זה, ויואב ראוי למיתה.
דוד מזכיר את המעשים שהיו, מפני שהמרד הנוכחי של יואב הוכיח שגם המעשים הקודמים לא נעשו כדין, אלא כדי להבטיח את מעמדו של יואב עצמו. הריגת אבנר לא נועדה להציל את הממלכה או בתור גואל דם, אלא כדי להציל את כסאו של יואב עצמו ממתחרה, וכן גם הריגת עמשא בין יתר.
באשר לשמעי בן גרא: דוד אמנם נשבע לו שלא ימיתנו, ולכן שלמה לא המיתו על העברות שהיו, אלא על כך שהמרה את פיו של שלמה עצמו.
אך נראה שהסיבה העיקרית להריגתם של שמעי בן גרא ויואב לא היתה העבר, אלא העתיד. דוד חשש לשלמותה של ממלכת ישראל. כפי שעתיד להתברר, מיד אחרי תקופת מלכות שלמה, עתידה ממלכת ישראל להתפרק לשתי ממלכות. הכוחות המפלגים בין שבט יהודה לבין שאר השבטים, היו קיימים כבר בימי דוד. כבר עמדו על כך חז"ל, כשתלו בפסק הדין של דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמואל ב,יט,ל) את פסק הדין של הקב"ה: "יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה" (בבלי, שבת נ"ו ע"ב).
כוחות מפלגים אלה, משבט יהודה מצד אחד, ומשבט בנימין מצד שני, הונהגו על ידי יואב מצד שבט יהודה, ועל ידי שמעי בן גרא מבנימין.
רצח אבנר לא היה רק עניין אישי, אלא מעשה שפגע באופן קשה בנכונות שבטי ישראל לעמוד תחת הנהגת המלך דוד משבט יהודה. ביטוי לקרע בין יהודה לבנימין נתן שמעי בן גרא, שחרף את דוד הבורח מפני אבשלום במילים:
(ז) וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל:
(ח) הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה: (שמ"ב ט"ז).
שמעי פירש את מעשי דוד (שנעשו על ידי יואב!) כמעשים שנועדו לפגוע בבית שאול (ובשבט בנימין כולו), ועל כן שמח לאידו של דוד כשהודח ממלכותו על ידי בנו.
נמצא שהזלזול של יואב בברית שכרת דוד עם אבנר, היא שעומדת ביסוד שנאתם של בני בנימין לדוד.
דוד ידע, שאנשים עקשנים כיואב ושמעי לא יאפשרו לשלמה לנהל ממלכה מאוחדת, על כן, חשב דוד, אין ברירה אלא להרגם.
כפי המשתמע מן הפסוקים, שלמה לא מיהר לקיים את צוואת דוד. הוא עשה זאת רק לאחר שאדוניה ביקש את אבישג לאשה. אין להקל ראש בבקשה כזו. גם מי שהיתה פילגש המלך, אינה מותרת אלא למלך אחר. בקשת אבישג, כפי ששלמה איבחן מיד, לא היתה אלא בקשה של המלוכה. באמצעות נישואיו לאבישג, רצה אדוניה להציג את עצמו כמי שטוען לכתר. על כן, סבר שלמה שאדוניה לא עמד בהתחייבות להיות נאמן למלך, והרגו. כיון ששלמה ידע שאדוניה אינו מורד לבדו, אלא יש לו יועצים, הבין עכשיו שדוד צדק בכך שאם לא יהרוג את יואב, לא יצליח למלוך. יואב, שידע ששלמה מבין זאת, מיהר לברוח עוד בטרם שלמה פנה אליו להרגו, ובכך אישר את הידיעה שהוא האשם במרד אדוניה לכל ארכו.
בשלב זה, לא נותרה לשלמה ברירה אלא למלא את צוואת דוד.

לסיכום: הסיבות להריגת יואב ושמעי אינן רק המעשים שעשו בעבר, אלא גם מעשים בהווה, והידיעה שללא זה לא תיכון ממלכת ישראל המאוחדת, והכוחות המפלגים אותה יגברו על המאחדים.


התשובה ניתנה על ידי הרב ישראל סמט