הרב רונן בן-דוד

הקדמה

הרמח"ל בהקדמתו לדרך ה' אומר:

יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם...מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעיו מראית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב.

התמודדות דתית מול מציאות נתונה צריכה להיות בשתי רמות: האחת – קונקרטית - הבנת עולם הערכים הבא לידי ביטוי בחיי היומיום מולו מבקשים לתת מענה דתי הולם, והשניה – רחבה יותר - הבנת ההיסטוריה של המסכת הרעיונית של ההווה על רקע עברה והתהליכים והתמורות שחלו בה במהלך השנים. ככל שנבין יותר את היסודות האידיאולוגיים והתפתחותם הרעיונית בתולדות תרבות המערב, כך נוכל ליצור מודל להתמודדות דתית מבוסס ומשמעותי יותר בהווה. שתי הרמות חייבות לבוא במקביל, כשהאחת מזינה את השניה.

במאמר זה אנסה ליצור סכימה רעיונית, דרכה נוכל להיטיב להבין את הזרם המרכזי בהתפתחות האידיאות בתרבות המערב. במקביל אנסה להראות, את האיום של ערכים אלה, כל אחד בזמנו ובתקופתו, על ערכיה המרכזיים והיסודיים של הדת היהודית. מטבע הדברים, במאמר סינופטי כזה הדיון יהיה כללי, ויתייחס בעיקר לתהליכים המרכזיים בתולדות התרבות המערבית. הבנת הרצף הזה על ציר מרכזי תקל עלינו, לעניות דעתי, את מלאכת "ראית הגן המהודר בערוגותיו", ותהווה בסיס לבניית מודל ערכי ורציני לאמירה דתית בעולמנו הפוסטמודרני. אמירה דתית ולא רק התמודדות דתית, משום שבמסגרת מודל הגאולה של עם ישראל, מוטלת עלינו חובה להביא לעולם מסר דתי של "לכתחילה", רחב ומקיף, ולא רק מסר בעל אופי מגיב. כדי לבנות מסר כזה עלינו להתחיל מן היסודות.

מהי הגדרתה של תרבות אנושית?

פרופ' דניאל שליט מסביר[ii] את מקורו של המושג "קולטורה" (colture), שמקורו בעבודת האדמה בה החקלאי חורש את אדמתו כדי לאפשר לגידוליו לצמוח טוב יותר (ומכאן שמה של המקלטרת). גם בשפה העברית משמעות הביטוי דומה, מלשון ריבוי[iii], והכוונה היא ליצור תשתית נוחה למציאות החיים שתוכל להרבות ולהתרבות. תרבות היא – אם כן – מגוון האידיאות הקושרות בין האדם באשר הוא, לבין מציאות חייו, באשר היא. ממילא, המארג הרעיוני של כל תרבות אמור לתת מענה לשאלה המרכזית של האדם באשר הוא (מי אני ומה ייעודי) ולדאוג לכך שהתשובה תהיה רלוונטית ותואמת את מציאות החיים, על מנת שגם הדור הבא יוכל להבנות ממנה.

קליפורד גירץ, אנתרופולוג בעל שם, טוען[iv], כי כיום מתברר והולך שבכל תרבות אנושית קיימות אידיאות הבאות לידי ביטוי בסמלים השונים המיוחדים לבני אותה קבוצה. הגדרת תרבות, לשיטתו, היא הבנת רעיונותיה, אמונותיה וערכיה של הקבוצה, על סמך ניתוח מסודר ושיטתו של סמליה המרכזיים ומשמעותם הערכית לבן הקבוצה.

נמצנו למדים, שכל תרבות משדרת רעיונות יסוד ע"י הסמלים שלה, בין אם בני אותה תרבות מודעים לרעיונות אלה ובין אם לאו. סמלים אלה, אגב, אינם חייבים להיות רק סמלים פיסיים אלא גם סמלים ערכיים ו"דגלים" אידיאולוגיים. יתר על כן, עלינו לזכור כי מטרת כל תרבות היא להתרבות, כלומר: לדאוג לכך שכל היוצאים מתוכה ינהגו לפי הקודים שלה, וככל שיותר אנשים יבחרו להאמין ברעיונות אותם היא מבטאת וגם לפעול לפיהם, מה טוב.

תרבותו של עם ישראל

לפני שנדון במושגים הערכיים של תרבות המערב, נתאר בקצרה את היסודות הערכיים של תרבותו המקורית של עם ישראל. יתכן שהדברים ייראו, בשלב זה של הדיון, טריוויאליים, אולם – כפי שאנסה להראות בהמשך – אין הדברים כה פשוטים עוד כפי שהיו.

קריאת חמישה חומשי תורה מעלה את אמונות היסוד הבאות: הא-לקים ברא את העולם לרצונו, לעולם זה יש מתווה ברור של דרך שעל האנושות ללכת בה, הקב"ה כרת ברית עם האומה הישראלית שאמורה להוביל דרך זו והכלי להליכה בדרך היא התורה והמצוות. במילים אחרות, הנחת היסוד של היהדות היא, שיש אמת בעולם. האמת הזו היא נר לרגלינו, וכוחה במציאות החיים בא מעצם התגלותה במציאות. אמנם לא כל פרט במתווה הדרך יכולים אנו, בני האדם, להבין, אולם כריתת הברית בין הקב"ה לעולם דרך עם ישראל היא היסוד להבנה כי בכל מצב קיים מתווה ברור כזה.

ספרי הנביאים מחדדים ומבררים את העקרונות האלה על רקע שני מוטיבים: הראשון - הבירור של עם ישראל מול עצמו בישיבתו על אדמתו (הסיכוי, הסיכון, החטא, הגלות והתקווה), והשני – גאולת העולם לאור כל הרעיונות האלה, כשבראש האומות עומד עם ישראל ("ממלכת כוהנים וגוי קדוש"). ניתן למצוא התייחסויות רבות ליסודות אלה במשנתו של הראי"ה קוק, כמו למשל[v]:

השקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם. והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם עפ"י ההרצאה התורית, בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ. השקפה מעשית זו גורמת היא את המצות המעשיות כולם ואת ההבדלה הלאומית המצוינת...

את התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת...

לאור הבנות היסוד האלה, נוכל לנסות להבין טוב יותר, כפי שנראה להלן, את האיום הרעיוני המתמיד על אמונת עם ישראל, מצידה של תרבות המערב.

מאפייני תרבות המערב

ש' שקולניקוב[vi], אומר כי:

התרבות המערבית הינה יוונית. האופן בו אנו חושבים, המושגים אשר בעזרתם אנו חושבים, הלוגיקה הרגילה שלנו בת שני הערכים של "אמת" ו"לא אמת"...אפילו מה שמקובל עלינו כשכלם הפשוט של הבריות או הבנתנו האינטואיטיבית את העולם, פעמים הרבה אינם אלא שיריים של השקפת העולם האריסטוטלית או של המטפיסיקה האפלטונית...

כדי לבדוק את סך המשמעויות והרעיונות של תרבות המערב בעבר ובהווה, נוכל לצאת מכמה נקודות מוצא. אפשר להתייחס להיסטוריה הרעיונית במושגים כלכליים, במושגים חברתיים, במושגים של קידמה והתפתחות ועוד. נקודת היחס במאמר זה, תהיה מהזווית של ההתפתחות הרעיונית בתרבות המערב וביטוייה בפילוסופיה המערבית. זאת משתי סיבות מרכזיות: הראשונה – הפילוסופיה עוסקת, מעצם הגדרתה, בכל תחומי החיים, והשניה – למרות הדימוי שיש לעתים לענף הזה של הלימודים האקדמיים, הפילוסופיה מעולם לא נשארה בד' אמותיה של האקדמיה. רעיונות זרמו רצוא ושוב מעולמם של הוגים לעולם המעשה היומיומי וחוזר חלילה. הזרימה, אגב, לא תמיד היתה במודע ובאופן מסודר, כך – דרך משל – לא כל מי שטוען טענה בשם "ערכי הדמוקרטיה" יודע להבחין בין תרומתם להטמעת המושג בחשיבה האנושית של פילוסופים כדמוקריטוס, אפלטון, תומס הובס וולטר, אולם אין זה מפריע לו להשתמש במושג – בהקשרו המדויק – בחיי היומיום. מערכת יחסי הגומלין שבין עולם ההגות לעולם המעשה, מתחדדת שבעתיים בתקופה הנקראת "מודרניזם", במהלכה ניכר הקשר ההדוק שבין פילוסופים לבין מדענים, אולם בל נקדים את המאוחר.

עידן המיתולוגיות

בימים שלפני פרוץ הפילוסופיה ביוון העתיקה, היו המוטיבים הרעיוניים מועברים בצורה של סיפורים בעל-פה. סיפורים אלה נקראים בשם מיתוסים (פירוש המילה "מיתוס" ביוונית הוא סיפור), שהגדרתם: סיפורים בעלי משמעות תרבותית ללא קשר לשאלה אם קרו במציאות או לא. נחשוב למשל על טיבם של האלים במיתולוגיה היוונית: גדולים, חזקים ויפים, בעלי יתרונות מוכחים בתחום תרבות הגוף, אולם נתונים לגחמות, לא עקביים, מאד יצריים ובלתי צפויים. האדם החי במציאות בה עיקרי תרבותו מתבססים על הנחות אלה ביחס לאלים, מציאות בה עליו להקריב את מיטב שדהו, צאנו ולעתים בני ביתו לאותם אלים, מתחנך בעצם על ברכי תפיסת אפסותו הטוטאלית מול רצונם הגורף ונטול האינהרנטיות של האלים. לאדם כזה, אין כמעט יכולת לפעול באופן אקטיבי במציאות. כך – למשל - הבנת גורמי הטבע אצלו, היא בבואה של וויכוחים בין אלים (גאות ושפל למשל, הם ביטוי לוויכוח שבין אלת החוף לאל הים, וכדי להימנע מחרון אפו של פוסידון, אל הים, יש להקריב לו קרבן אדם, דוגמת המיתוס של אנדרומדה)[vii].

על רקע זה גם יובן, מדוע לקראת סוף עידן המיתולוגיות ביוון החלו לספר את סיפורו של הרקולס, חצי אדם וחצי אל, פרי תשוקתו של זאוס – ראש האלים – לאישה בשר ודם, אשר בשלב מסוים של חייו גובר גם על חלק מהאלים עצמם. יש בסיפור הזה גורם ברור של תחילת הרמת ראשם של בני האדם הטוענים (בשלב הזה) "גם לנו יש כוח". או במילים אחרות – גם אנחנו יכולים להתמודד אקטיבית במציאות החיים ולא רק להיכנע לאלים.

את ההבדל העקרוני בין עם ישראל לבין שאר העמים בעידן המיתולוגיות אנסה להדגים על בסיס ניתוחו של י' אלדד[viii] להבדלים שבין סיפור המבול בתנ"ך לסיפור המקביל העולה מהאפוס של גילגמש בתרבות השומרית. אצל גילגמש מסופר על אדם בשם אותנפשתים שהיה חברו של האל א-אה. יום אחד הודיע א-אה לאותנפשתים, כי במסיבה שערכו הא-לים בלילה הקודם, גמלה בלבם ההחלטה להשמיד את בני האדם ע"י הצפת העולם. א-אה מציע לאותנפשתים לבנות לעצמו תיבה ולהתחבא בה עד יעבור זעם, ומשביע אותו שלא יגלה על כך לאף אדם, לבל יוודע הדבר לאלים. הקשר לסיפור נח והמבול ברור, אולם דווקא ההבדלים הם שיוצרים את ההבנה התרבותית של כל עם ביחס לא-לים, לכוחם ולפעולתם במציאות החיים. בסיפורו של אותנפשתים אין נימוק להחלטה על המבול ומדובר על שרירות לב של אלים (תוך כדי מסיבה...), אין הסבר מהותי לשאלה מדוע דווקא הוא ניצל (במקרה הוא היה חבר של א-אה) ובוודאי אין תכנית מוגדרת של האלים לבנייה מחדש של העולם לאחר המבול. בתנ"ך הדברים נראים אחרת לגמרי: ההחלטה הא-לקית אינה סתמית ("כי מלאה הארץ חמס מפניהם"), נח נבחר בקפידה על בסיס מעשיו ("איש צדיק תמים...את הא-להים התהלך") ויש כוונה ברורה לבנות מחדש את העולם על יסודות ההווה (מכאן בחירת נח ומכאן התיבה המתמלאת בבעלי חיים לפי מתכונת ברורה). בין הא-לקים המתגלה בסיפור נח ובין הא-לים של סיפורי גילגמש פעורה תהום רבה, ערכית ותרבותית, המשנה לחלוטין את היחס לא-לקים ולאדם הפועל מכוחו בעולם.

הפילוסופים הראשונים

הקורא בן ימינו המעיין בדבריהם של הפילוסופים הראשונים[ix], למן זמנו של תאלס איש מילטוס (מאה שביעית לפנה"ס) ועד זמנם של סוקראטס, אפלטון ואריסטו (מאה רביעית לפנה"ס), מוצא עצמו, לא פעם, משועשע. מגוון התשובות על השאלות המדעיות הבסיסיות (למשל; לשאלה מהו היסוד ממנו בנוי העולם נתנו במהלך פחות משלש מאות שנה, מגוון רחב של תשובות: אדמה, אש, מים, אויר, חומר היולי, נוס ועוד) רחוק מאד מהתשובות שמספק לשאלות אלה המדע המודרני. אולם בהקשר התרבותי הרחב יותר, עלינו לשים לב דווקא למכנה המשותף בין המדע העתיק והמדע בן ימינו – ההבנה של בני האדם שביכולתם לדעת את המציאות הפיסית של החיים. בעידן בו אנו חיים כיום, כששיכרון הכוח העצום שהיה למין האנושי כתוצאה מהתגליות וההמצאות המדעיות קצת התעמעם, אנו לא נוטים לחשוב כך באינסטינקטיביות, אולם לתובנה האנושית הזו יש משמעות אדירה החל מימי הפילוסופים הראשונים. גם העיסוק בתחום המדעים המדויקים (גיאומטריה – פית'גורס, תאלס ועוד, פיסיקה – האטומיסטים ועוד) וגם העיסוק המסיבי בשאלות מוסר וחברה, עיסוקים שאפיינו את הפילוסופים הראשונים, הם ביטויים לאותה תפיסת עולם יסודית, לפיה בני האדם יכולים להבין וממילא צריכים לפעול במציאות הפיסית והתרבותית של עולמם. אמנם המעבר ממיתולוגיות לפילוסופיה, כמו כל מעבר מתקופה לתקופה בהיסטוריה של האנושות, לא היה חד, אולם ללא ספק היחס לכוחם של האלים להנהיג את המציאות באופן טוטאלי התמעט. בסופו של דבר, מי יהיה מוכן להקריב קרבן אדם לאל הים כדי להימנע מגאות, כשניכר בעליל שניתן להינצל מכוחו גם בלי לנסות לרצות אותו...

חשוב לציין, כי למרות שרוב המושגים אותם חידשו הפילוסופים הראשונים בתחומי המדע, הדעת, המוסר, הפוליטיקה והחברה השתנו מאד במהלך הדורות, הרי שבפועל היו הם אלה אשר הניחו את היסודות לצורת החשיבה המודרנית. כמו כן, עלינו לזכור שהאמונה הבסיסית בעצם כוחם של הא-לים לא השתנתה בימיהם, אולם אט אט החלה לפעפע למציאות החיים תודעה, לפיה הא-לים אינם כה אקטיביים כפי שחשו וחשבו בתקופת המיתולוגיות, אלא מרוחקים ונמצאים אי-שם בשמים. מידת ההתגלות של האלים בחיי היומיום של בני האדם הלכה ונתמעטה בתודעה האנושית. מכאן קצרה הדרך להבין את האיום על אמונת עם ישראל, המבוססת על יסוד ההתגלות הא-לקית בעולם.

תרבות המערב מזמנו של סוקראטס ועד דקארט

החלוקה המקובלת בין שתי תקופות של הפילוסופיה מימיה הראשונים ועד לעת החדשה, כשבתווך עומדים זמנו ופעלו של סוקראטס, לא נוצרה בכדי[x]. הפילוסוף החשוב הזה, אשר לא כתב כלום בעצמו ומה שנשתמר מתורתו נכתב ע"י תלמידו אפלטון, חולל מהפיכה גדולה בתולדות הפילוסופיה, בכך שהחל לסלול את הדרך לעיון המסודר בתחומי האידיאה, המוסר והמדע. הוא, אשר העמיד כל רעיון או מחשבה במבחן ביקורת שכלית, הניח את היסודות לעיון הביקורתי המוכר לנו כיום. סוקראטס, "אבי השיח" כפי שנתכנה, העלה את הפילוסופיה מדרגה משמעותית כלפי מעלה בהקנותו את הבסיס לעיון הביקורתי, לשיח היוצר, לרוחניותו של אדם על פני גופו ובהקריבו את עצמו – בסופו של דבר – על מזבח רעיונותיו. לא פלא הוא שתלמידו אפלטון ותלמידו-חברו של אפלטון, אריסטו, כתבו מאסות מקיפות על תחומי הדעת השונים: במדע, באמנות, במוסר, בפוליטיקה, בחברה ועוד. ספרים אלה (בפרט ה"פוליטיאה" של אפלטון וה"מיטפיסיקה" של אריסטו) הפכו לקלאסיקה ונלמדו בשקיקה עד סוף ימי הביניים. בין השאר, היתה אחראית לכך הכנסייה הנוצרית, אשר במאה השמינית הכלילה אותם בעקיפין בין כתבי הקדש הנוצרים.

שוב חשוב להזכיר, כי האמונה בא-לוהים ובכוחו לא נעלמה בימיהם של אלה. מילותיו האחרונות של סוקראטס היו להזכיר לתלמידיו שיקריבו תרנגול לאסקליפיוס, אל הרפואה, שהיה מקובל שכל מי שכילה את חייו ללא מחלה קשה יקריב לו. אפלטון ואריסטו עסקו במשנה תיאולוגית מורכבת, שרשמיה נותרו בעולם דורות רבים. אבל למרות שהאמונה נותרה באופן עקרוני, רשמיה והשפעותיה על חיי היומיום של האדם הלכו והתמעטו. לא ראי אמונה בא-ל פועל, מתגלה ומשגיח כראי אמונה בא-ל קדמון המנותק מהעולם שאף הוא קדמון.

דומני שאם נבדוק את יחסיהם של ריה"ל ושל הרמב"ם כלפי דעות הפילוסופים, נוכל להבין גם את עוצמתו של האיום על עם ישראל וגם את הכרתם בכך שהפילוסופיה היוונית אכן מתווה תפיסה מדעית רצינית כלפי טבע העולם. ריה"ל מתפלמס בתחילת ספר "הכוזרי" עם הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי. דומני, שהתיאור הארוך והמפורט בו מתאר ריה"ל (באופן מהימן) את העמדה הפילוסופית (להבדיל מהתיאור השטחי של הנצרות והאיסלאם), יכול להוות אינדיקציה טובה לאיום שלה על היהדות. יתר על כן, בעוד את הנצרות והאיסלאם דוחה ריה"ל על רקע אידיאולוגי, דחיית מלך כוזר כלפי הפילוסוף אינה באה מכוח עיון מדעי ומורכב אלא מכוח הנתון אותו טרח ריה"ל להכניס לסיפור המסגרת: יש התגלות ויש אמירה של המלאך, ולשני אלה אין מקום בהגות של הפילוסוף. הכנסת מוטיב זה ע"י ריה"ל לחלומו של המלך, מוטיב אשר מהווה את עיקר המתווה הדתי אותו מציג ריה"ל בהמשך הספר, אינה מקרית. ריה"ל מבקש להזכיר לנו, כי במקביל להסבר המציאות שמספקים הפילוסופים היוונים, קיים הסבר אחר, טוב ומקיף יותר, שגולת הכותרת שלו היא ההתגלות הא-לוקית בעולם. גם הרמב"ם במו"נ, אשר העתיק קטעים שלמים מהמטפיסיקה של אריסטו ואימץ אותם במלואם אלף וארבע מאות שנה (!) לאחר שנכתבו, משקיע מאמצים רבים לצאת חוצץ כנגד עמדתו התיאולוגית של אריסטו בעניין ההתגלות, וממילא ההשגחה האלקית.

לקראת העת החדשה, ה"מודרניזם", מוצא את עצמו העולם המערבי עם אידיאה מסוימת בדבר קיומו של הא-ל הטהור והעליון, אולם עם מעט מאד משמעות לאידיאה הזו בחייו של האדם.

מדקארט ועד ימינו – ה"מודרניזם"

התקופה הנקראת מודרניזם, מתאפיינת במהפכות גדולות שעבר המין האנושי, הן בתחומי המדע והן בתחומי החברה. גל עצום של תגליות והמצאות, בתחומי היומיום ובתחומים אקדמיים מובהקים, בתעשייה ובחקלאות, באסטרונומיה ובפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה ובכל תחום אחר, אשר השתנו כולם לבלי היכר במשך פחות מארבע מאות שנים.

ראשיתו של הגל הזה, מבחינה רעיונית, הוא במשנתו של רנה דקארט (1596-1650) אשר העלה את יכולתו השכלית של האדם למדרגה העליונה ביותר האפשרית. Cogito ergo sum, "אתה חושב משמע אתה קיים" בתרגום חופשי לעברית, לא היתה רק סיסמה של פילוסוף, אלא תחילת שטף אדיר של התפתחות על רקע ההכרה בשכל האנושי וביכולת להשתמש בו. הזיקה המשמעותית שבין הפילוסופים לבין אנשי המדע בתקופה המודרנית השפיעה מאד על התרבות המערבית. בפילוסופיה נוצר פיצול בין הרציונליסטים (אשר ביקשו להבין הכל בדרך השכל) לבין האמפיריציסטים (שדרך הניסוי היתה נר לרגלם), פיצול שהפך לאיחוד בעל עוצמה אדירה בשלהי המאה ה 18. רעיונות מעמיקים בדבר יכולתו של כל אדם להביע את דעתו וניסוח חירויותיו וזכויותיו היסודיות, החלו לעלות בעוצמה. ההבנה שיש אמת אחת ומוחלטת דרכה ניתן להבין את מציאות העולם, הפכה יותר ויותר ברורה.

ואכן, בתחומי המדע – ההתפתחות היתה מדהימה. לא עוד 4 יסודות מבית מדרשם של קדמוני יוון והמדענים של ימי הביניים, אלא רבים ושונים במערכה המחזורית, לא עוד תעשייה בורגנית על בסיס גילדות, אלא מהפכה תעשייתית, מנועים, טורבינות, חשמל ועוד. ובצד אלה – התקדמות אדירה בתחומי הידע של "האדם הקטן" – בתי ספר (מעטים יודעים שהמוסד הזה נפתח באורח רחב לקהל בעולם המערבי כ"תוצר לוואי" של המהפכה התעשייתית, בימים בהם גם האב וגם האם יצאו לעבודה). והמרבה דעה – ירבה כוחו והערכתו את יכולתו ומשמעותו: המהפכה הצרפתית ומהפכות קטנות אחרות סביבה יוצקות תוכן חדש למושגים כמו דמוקרטיה, זכויות האדם, חופש המדע ועוד.

ובמקביל – הולך ויורד כוחה של הדת. הנצרות, ומעט מאוחר יותר היהדות, נתקלות בחילון מוגבר כתוצאה מהחשיפה לרעיונות המודרניזם וההשכלה. במילים אחרות – ההשכלה נתנה מענה לרוח האדם המתפרצת (בחומר וברוח) בעוד הדת נתפשה כבורחת מהעיסוק בעצמותו ועצמתו של האדם כמו מאש. בעוד הפילוסופים הראשונים של התקופה המודרנית ניסו להתפשר ולהתנצל מול הכנסייה ולהיות "חביביה" (דקארט, לוק, יום) הרי שבסופה של התקופה, כשתהליך החילון מתגבר ומתעצם, עמדו רוב הפילוסופים כנגדה, ובעיקר כנגד רעיונותיה.

בליז פסקל, פילוסוף בן המאה ה 17, הבחין בתהליך הדעיכה של תפיסת ההתגלות של הא-ל בעולם המודרני, ואף ניסח את הדברים בחדות. לאחר מותו נמצא תפור בדש בגדו פתק בו הוא מתאר התגלות שהיתה לו בשנת 1654. בין השאר נכתב שם: "א-לוהי אברהם, א-לוהי יצחק א-לוהי יעקב. לא של הפילוסופים והמלומדים..."[xi]. החלוקה הברורה הזו שבין הא-ל הנשגב והנאדר שאין לו עם מציאות העולם ולו דבר, לבין הא-לוקים המתגלה, חלוקה המוכרת לנו מדבריו הראשונים של החבר בספר ה"הכוזרי", הלכה והתחדדה במהלך שנות המודרניזם, עד לעימות הסופי והבלתי נמנע שבין הפילוסופיה לבין הדת.

קונפליקט חזיתי זה מוכר לנו כיום של פרידריך ניטשה האקזיסטנציאליסט, אשר לא חסך את ביקורתו כלפי הנצרות, שניסתה לעשות הכל כדי להמשיך ולהתקיים בעולם בו אין למושגי הא-לוהים שלה מקום, ורמסה בדרכה כל יכולת של הפרט להתקדם. "הא-לוהים מת", שתי המילים של ניטשה שמסמלות את הניסוח החד והסופי של התהליך, לא היו חידוש בעולם המערבי כשנאמרו בסוף המאה ה 19, אלא ביטאו את הלך רוחם של רבים אחרים[xii].

ממילא יובן, מדוע הויכוח בין דת למדע, ביהדות ובנצרות, היה למוקד הדיון המרכזי שבין הדתיים לחילוניים בעולם המודרני, וממילא גורם לעיסוק מוגבר אצל בני הדתות האלה לבין עצמם. בהכללה גסה ניתן לומר, שהמשכיל החילוני (יהודי ושאינו) ראה באמת המוחלטת את המדע ואת התגלמות רוח האדם, אשר יכולה להשיג ולעשות הכל, בעוד האדם הדתי נשאר באמונתו בא-להים המתגלה בעולם על כל המשתמע ממנה. הפיכת רובו של העם היהודי מדתי לחילוני בעיצומה של תקופת המודרניזם, היא ללא ספק אינדיקציה ברורה להשפעת השטף הרעיוני המערבי החילוני על האמונות הדתיות של עם ישראל.

כך או כך, כל בני תרבות המערב האמינו, מי במודע ומי פחות, בקיומה של אמת אחת דרכה ניתן להבין הכל. המודל הבסיסי הזה, שראשיתו אצל דקארט, צלח.

הפוסטמודרניזם

מלחמות העולם, בפרט השנייה, מהוות ככל הנראה את תחילתו של תהליך העזיבה של רעיונות המודרניזם בעלי העוצמה הבלתי מוגבלת. ההרס והחורבן שהביאו המצאות בני האדם לעולם, ההבנה ההולכת ומתעצמת שלאדם אין אפשרות לעשות הכל ולהבין הכל, ריבוי עצום בעולם המחקר של נתונים ושל נתונים סותרים, כל אלה ועוד הולידו תפיסה חדשה המאפיינת כיום את העולם המערבי – הפוסטמודרניזם[xiii]. הימים שאחרי המודרניזם, בהם האמת אינה מוחלטת ואחת, אלא יחסית ומשתנה. לא עוד אחידות דעות אלא דווקא נרטיבים (סיפורים, בלטינית, בדיוק כמו מיתוסים ביוונית) המשתנים מאדם לאדם. לא בכדי הפכו המילים "לדעתי" ו"לדעתך" למרכזיות בהוויה המערבית. מטבע הדברים, כשמדובר בתהליך הנמצא בהתהוות קשה לקבוע דברים חד משמעיים, אולם את הזרימה הכללית מרגיש כל אדם שלא מתעלם מן המציאות הסובבת אותו. לא פלא הוא שבתחום החינוך, תחום האמון על העברת ערכי היסוד התרבותיים לדור הבא, עוסק כיום לא רק הציבור הדתי אלא גם[xiv] הציבור החילוני, יהודי ושאינו יהודי, בארץ ובעולם כולו[xv].

מטבע הדברים, השפעת הפוסטמודרניזם אינה רק בתחום הרעיוני-אידיאולוגי אלא במגוון רחב של ביטויים בתרבות המערב בת זמננו. האמנות, על גווניה וסוגיה השונים, מושפעת מאד מהתפיסה לפיה אין יותר (כמעט) קודים ברורים בתחום האסתטי, כורח יוצא של העובדה שאין יותר אמת חד משמעית בשום תחום, והכל תלוי בנרטיב של הסובייקט היוצר. דניאל שליט מנתח את המצב לאשורו, במאמר שהוזכר בתחילת דברינו[xvi], ומצביע על עקרונות היכולים לשמש את המנסים להגיע ליצירה של אמנות מרקע דתי, דווקא בעולמנו הפוסט-מודרני.

לציבור הדתי, אשר הכריע כי אין בכוונתו להתעלם מהתרבות הסובבת אותו, אולם מאידך גיסא שומה עליו ליצור מנגנוני התמודדות של ממש עם המציאות, הבעיה המורכבת ביותר בעולם הפוסטמודרני באה לידי ביטוי, לדעתי, בתחום ההכרה הדתית. בראש ובראשונה יש להבין, כי בעוד שלכאורה המלחמה הקשה שהיתה בין הדת להשכלה בעולם המודרני עברה מן העולם, ובעידן של "כל אחד והאמת שלו" היה אמור להיות קל יותר להתמודד מבחינה דתית (סוף כל סוף מקבלת הדת לגיטימציה מכוח התרבות המערבית הסובבת כאמת אפשרית בין אמיתות אחרות), הרי שהמלחמה הפכה בעצם קשה שבעתיים. ביסוד אמונתו של היהודי הדתי קיימת ההנחה שהאמת שלו אמורה להפוך לנחלת כולם. כלומר: אם ברצוננו לייצג פן דתי-אמוני נטול פשרות בתחום הערכי, אנו מוצאים עצמנו במלחמה כוללת על ערכי תרבות המערב בביטויה הנוכחי.

וכאילו לא די באיום מחוץ, הולכת ותופסת תאוצה אידיאולוגיה דתית חדשה, אשר עם זאת שהיא מעלה על נס את האמונה בבורא עולם, היא גם יוצרת דיכוטומיה מלאה בין עולם הקדש (הדתי) לעולם החול (החילוני). אידיאולוגיה זו, בין השאר מבית מדרשו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', חולקת באופן מהותי על תפיסת ההתגלות הנסית כבסיס לאמונה דתית[xvii]. התפיסה התרבותית הדתית החדשה, מנוסחת בבהירות במאמרו של פרופ' דני סטטמן, הנושא את השם "קיום מצוות בעולם שנתרוקן ממשמעות דתית"[xviii], שם המעיד על תוכנם של הדברים. דוגמה קיצונית לאידיאולוגיה דתית זו, ניתן לראות בדבריו של משה מאיר[xix] המבקש מהדתי המודרני להיות "דתי גמור" בכל הנוגע לשמירת הכשרות, השבת, להלכות תפילה וביכ"נ ועוד, ו"חילוני גמור" בכל הנוגע לצריכת תרבות ואמנות. לפי מיטב הבנתי, מונעת תרבות דתית חדשה זו מכוח קבלתה הגמורה את ערכי תרבות המערב ללא בירור מקדים ומעמיק, וממילא היא גם יוצרת את הדיכוטומיה העלולה להביא את הדת היהודית לאותו מקום אליו הביאה הפילוסופיה המודרנית את הדת הנוצרית. במילים אחרות: כמו שהניסיון להפוך את הא-ל לרם ונשגב עד כדי ניתוקו מההוויה היומיומית של האדם (החל מתקופת הפילוסופים הראשונים), הביא את האדם להבין שאין לו צורך יותר באותו א-ל (כמו שניסח זאת ניטשה), כך עלול להיווצר יהודי דתי שדתיותו באה לידי ביטוי בתחום האידיאה, אולם זהותו הדתית נטולה את הסממן החשוב ביותר של היהדות – ההתגלות הא-לקית בעולם.

התמודדות דתית בעידן פוסטמודרני

אל מול האיום המערבי הגואה בתקופת ההשכלה, ובפרט בהתגלמותו בתהליך החילון, היו מי שטענו שדרך ההסתגרות תוביל לשמירה על הקיים. מאז כבר עבר רוב העם תהליך של חילון.

דומני, שאם אנו מבקשים התמודדות של ממש, הצגה מלאה של מגוון האמונות והדעות של האמונה הישראלית ללא גוון מתנצל ומצטדק, עלינו לזכור גם את הגילויים החיוביים בעולם המערבי בעידן הפוסטמודרני. היכולת הטבועה בתרבות המערב בת ימינו להעניק במה לפרט, על לבטיו ומחשבותיו האישיות, אינה מוטלת בספק (לפחות לא בתחום העיקרון המנחה, בשלב הביצוע דברים נראים קצת אחרת). אם ברצוננו להתמודד ברצינות מול התרבות המערבית כולה ומול השתקפותה בבעיה הדתית שהוצגה כאן, של יהדות דיכוטומית ונטולת מושגי אמונה באופן מלא, עלינו לחזור ולבנות את תפיסת עולמנו על יסודות הקדש והחול המשמשים במציאות בערבוביה משחר האנושות. יתר על כן, שומה עלינו לתור אחר עוד ועוד פרטים במציאות החיים, בהם נוכל לראות ולהראות – על בסיס משנת מרן הרב קוק - כי ביסוד החול עומד הקדש, והתגלותו של בורא עולם במציאות - מלאה. התגלות זו אינה מתבטאת רק בעולם בית הכנסת ובית המדרש אלא בכל תחומי החיים. או לפי דברי הרב[xx] "הכל מסייע להרמת הרוח לתשובה עליונה: כל התורה, כל המדע, כל הכח, כל ידיעת העולם והחיים, כל ההתערבות בין הבריות, כל תכונת היושר והצדק" (ההדגשות שלי, ר"ב).

עיון מסודר במאמרים שנכתבים בשנים האחרונות בציבור הדתי, שכותביהם מבקשים להתמודד ברצינות עם בעיות השעה, מראה כי קיימים ניצנים חשובים להבנה זו, תוך הבחנה ברורה וחדה בין קודים "מודרניים" לבין קודים "פוסטמודרניים". המודעות לחלוקה בין המושגים - כבסיס להתמודדות של ממש - הולכת וגדלה, לפחות מהתרשמות אישית, גם מדברים שאני שומע בעל פה ממחנכים ורבנים. העובדה שרוב העוסקים בחינוך באמונה (תרתי משמע) לא מתיימרים לתת תשובות חדות ופשוטות לדילמות שמגלגלת תרבות המערב לפתחנו, רק מראה עד כמה קשה היום לחנך על ברכי תפיסות דוגמטיות וערכים מוחלטים. סממן נוסף לעידן הפוסטמודרני.

חלק מן הכותבים מתייחסים גם לצד החיובי והחשוב בסולם התרבותי החדש המערב: הפוסטמודרניזם מביא את הפרט לידי ביטוי בצורה שלא היתה כדוגמתה בתולדות העולם המערבי. שהרי גם בעולם המודרני, עת עלה מעמדו של האדם מעלה עד שניסה להחליף את הא-ל עצמו, הוא היה חלק מקבוצה ולא פרט בעל חשיבה עצמאית. בשלב הזה, עדיין שיכור מהחירות המוחלטת, האדם המערבי אינו ער מספיק לכך, שיש גם צדדים חשובים בהיות הפרט חלק מקולקטיב, אולם אולי דווקא מה שמצופה ממי שמנסה להתמודד עם המציאות הוא להתייחס לנקודה זו מתוך עמדה דתית בהירה וברורה.

התחלתי את דברי בהבהרה כי קוד תרבותי אמור לתת פשר של ממש למציאות החיים, ורצונה של תרבות הוא להתרבות, ולכן ברור כי אם מטרתה של היהדות הדתית היא אכן להיות רלוונטית, וקל וחומר להתרבות, אין היא יכולה להתעלם מן המציאות. דומני, שככל שיעלו יותר רעיונות לחלל האוויר, ככל שינוסו יותר וככל שתהיה החלפת רשמים וביקורות בין הגורמים השונים הפועלים בשטח, כך ייבנה מבנה איתן של מודל להתמודדות דתית-ערכית מול התרבות המערבית בעידן הפוסטמודרני, על יתרונותיה וחסרונותיה של תרבות זו. אין מדובר במקסמי שווא ובפתרונות פלא, אך אולי דווקא משום שהמציאות אינה פשוטה גם הפתרונות אינם יכולים להיות פשוטים.

ובהקשר זה אסיים בציטוט של מורי וחברי, ברוך כהנא, במאמר בו התייחס לשאלת משבר החינוך הדתי בימינו[xxi]: "משבר אכן עלול להיות תחילתה של קריסה, אולם הוא יכול להיות גם פתח לצמיחה מחודשת. בעברית, כידוע, משבר הוא גם כינוי לצירי לידה".