קולנוע וחינוך

חלק ראשון: על חינוך, לימוד וקולנוע.
סדר המילים בכותרת נכתב בכדי לפתות, שהרי תחום הקולנוע מושך את העין והלב יותר מתחום החינוך. אבל בלב העניין נמצא החינוך, והקולנוע ככלי, חייב לשרת שאחרת יהיה בלבול בסדר העדיפויות.
נתחיל איפה בחינוך. ראשית המילה. כבר בשנה הראשונה בה לימדתי בבית ספר, תיכון זה היה, ראיתי חובה לעצמי להבין מדוע השפה העברית מצאה לנכון לציין את התהליך המתרחש בין מורה לתלמידיו בשתי מילים נפרדות, 'לימוד' ו'חינוך'. התשובה, לפחות לגבי, נמצאה כששיחקתי עם סדר האותיות. במילה 'לימוד' נמצאה המילה 'מוליד', ובמילה 'חינוך', המילה 'נוכח', (המהדרים יגידו 'נוכח י').
הנחתי לצמדי המילים לרחף סביבי מספר שבועות עד שהתיישבו והתבהרו.
הלימוד למיטב הבנתי מכוון לחלק ההוראה שתפקידו להעביר מידע המסודר בדרך כלל בצורה מאורגנת. אך זהו רק חלק מתפקידו, עליו גם להכיל דרכים להכשרת התלמיד להמשך רכישת המידע באופן עצמאי. הדרך הנרמזת מהיפוך המילה היא שיש להעביר את המידע בצורה מסודרת, אך בתהליך שבו חווה התלמיד 'הולדה' משלו. כלומר עליו לחוש חוויה של גילוי עצמאי, משהו מטעמם של המגלים כאשר חשפו לראשונה את המידע שחיפשו. החוויה הזו תהווה עבורו כלי דוחף בכל פעם שתעלה שאלה וצורך במידע חדש.
החינוך לעומת הלימוד עונה על מטרה אחרת לגמרי והיא הקניית ערכים, דרכי מוסר, קודים חברתיים תרבותיים ועוד'. כיצד ניתן ללמד זאת? הרי במהותם אין מדובר במידע. מרכיב הידע מצומצם ביותר והעברתו קלה וטכנית במהותה. דרך ספיגת ערכים ודרכי התרבות אינה אינטלקטואלית אלא רגשית וחווייתית והכלים לרכישתה היא יותר על דרך ההשראה והחיקוי מאשר באמצעות הבנה שכלתנית. כאן דמותו ונפשו של המורה הכרחיים. שוב מגיע היפוך המילים ומסייע. אין החינוך אלא מה שנוכח באדם הניצב בפני תלמידיו. מה שחי בו הוא שיועבר. כלומר, אדם מאמין שערכיו יהודיים, לדוגמא, יעביר בעצם נוכחותו והתנהגותו הטבעית את עולם הערכים והתרבות בו הוא שרוי. אהבתו לתלמידיו, מידת שכנועו ו"חיות" הערכים בתוכו 'יוקרנו' אל חלל הכיתה והתלמידים יחושו בכך ויושפעו. כל ניסיון מצד המורה להעביר ערכים שאינם מצויים בו ייכשל מידית, שהרי אז תהיה נוכחת בו הצביעות או השקר העצמי ואלו הערכים שיועברו לתלמידיו.
מאד פשוט אם כך לחנך, ואין צורך בהכשרה מיוחדת. כל שנדרש מצד מוסד חינוכי, למשל, הוא לקבל להוראה אנשים שחיים את ערכי התרבות באופן שלם ואמיתי. לדעתי אף רצוי שלא ילמדו את מקצוע החינוך אלא להפך ילמדו תחום מקצועי שכביכול "ניטרלי מערכים" אשר יאפשר להם לשכון בחברת התלמידים, ולחנך בעצם שהייתם עמם.
כאן מצטרף לתמונה הקולנוע. זהו אחד הכלים היתר מקסימים להוראה. מקסים, תרתי משמע, בהיותו יצירה בעלת השפעה כמעט מכשפת על הצופה ואף על הלומד אותה. מדוע לא ללמד את התלמיד מקצוע אהוב ומעניין, ודרכו להעביר את ערכי התרבות והרוח שהחברה מבקשת כי ירכוש. את מירב המאמץ יהיה כאמור ראוי להקדיש למציאת מורי קולנוע המכילים ומייצגים, מלבד הידע המקצועי, את אותם ערכים שמבקש בית הספר להעביר.

חלק שני: על המניפולציה הקולנועית ולימוד הדרך לאהוב ולהתגונן בפניה.
'צופה ביקורתי', הוא השם המכובד שקיבל אותו צופה דמיוני בעיני מערכת החינוך והאקדמיה אשר בכוחו לשבת למול המסך הקטן או הגדול, וכמעין מחשב מוצלח להכניס לתוכו לסירוגין את מה שמתאים/בריא/ומועיל, ולדחות את המזיק והמאיים. תוכניות לימוד רבות לאין ספור נכתבו שמטרתן לתת בידי המורה כלים להכשיר את אותו צופה ולסייע בפני תלמידיו לעמוד בפני המכשיר האיום. להבנתי רובן המכריע נכשלו כשלון חרוץ. מדוע? מכיוון שחווית הצפייה מרובת פנים ושכבות, והרגש הוא המרכזי והשולט מעל כולן. רב רובה של חווית הסרט היא תלויית אהבה, סקרנות ומשיכה, שאחרת יקום הצופה יכבה את המכשיר ויפנה לעיסוק מפתה יותר.
ניתן אולי לכוון את השכל להתבונן בנעשה, אך רק לאחר הצפייה. כמעין ניתוח לאחר המוות כאשר החיים נחוו כבר במלואם. אז ינסה אולי הצופה החושש מהמסך להתבונן בהשפעה שהיתה לסרט עליו וינסה למתנה ולרסנה. מקסם שווא. החוויה שוכנת כבר בחובו, רגשותיו יעשו בה כרצונם ויתקומם לו השכל ככל שיחפוץ.
מעט הרחבה על השימוש במונח 'מניפולציה' לשם תאור לב ליבה של היצירה הקולנועית.
כאמור, במעשה כישוף אנו עוסקים, בכלי שכוחו בלקיחת עיניו ולבו של הצופה אל המסך כך שלא יוכל לסטות ולו לשניה אחת. חלק עצום מחכמתה המעשית של העשייה הקולנועית נוצר בכדי להטות את לב הצופה ולמנוע ממנו חשיבה עצמאית תוך כדי הצפייה. תחילה פיתוי, אחר כך יצירת מתח והזדהות, בהמשך ציפייה ותקווה, ולבסוף הסיום המבורך שיביא קתרסיס ולציון גואל.
היכן נמצאת, אם כך, האפשרות ליצור צופה מודע ומוגן ולו במידה קלושה כנגד המניפולציה? אך ורק בהתנסותו בחווית יצירה משלו. יתכבד וייצור מניפולציה בכוחות עצמו, ואז יבין את כוחה עליו בשעת צפייה. ומדוע? כיוון שאת המניפולציה יעשה כמעשה אהבה ולא כמטלה טכנית. עליו לכתוב תסריט, לבחור שחקנים, להכין צילומים ולערוך. הכל מעולמו ובבחירות אישיות שצורה ותוכן מתערבבים בהם, ונפשו חוגגת ורגשותיו סוערים. יתערבב ויעלם לתוך חווית עשית הסרט, וישאל עצמו איך יעביר את אמונותיו/תפיסותיו/סיפוריו לצופים. וכשיסיים ידע ויזכור מה עבר וכל סרט או תכנית טלוויזיה שיראה מאותו יום ואילך יהיה טבול באותו זיכרון. מתוך כך ידע להיזהר וכשיחווה את השפעת המסך לא יהיה זה ריבוע אימתי וחסר פנים, אלא אדם כמותו שביקש להעביר מסר וסיפור וכך יוכל לעמוד מולו ולהחליט עד כמה יושפע.
בקצרה, הדרך המוצלחת מכולן להישמר בפני המניפולציה היא ליצור אותה ולו פעם אחת.
מכאן משתמע שהוראת הקולנוע והתקשורת חייבת מעצם מהותה להיות מעשית. סדנת עשיית סרטים עדיפה עשרת מונים על שיעור עיוני של צפייה וניתוח. תובנה זו נקלטה ברב בתי הספר ומיושמת בהן ואם התבלבל המורה ומערך החינוך הבית ספרי נחפזים התלמידים ומתקנים אותם שהרי תמיד יעדיפו ללמוד בדרך של חוויה ועשייה.

חלק שלישי: על סרטים ככלים להצגת דילמות וערכים.
זכורה לי פגישה עם אחד מבחירי המרצים לקולנוע בארץ שבה התבדחנו על אפשרות הכנת הרצאה בנושא ה'אגודלים בקולנוע'. ידענו שנינו כי הקולנוע עוסק בכל תחום ודי בקלות ניתן לדלות ממנו דוגמאות לנושאים, ולו האזוטריים ביותר. ליקטנו קטעי סרטים, ולמרות שלא בקלות נבנתה ההרצאה, בסופו של דבר הועמד מפגש לתפארת, ואם תמצא לו דרישה הריני מודיע שיש בידי הרצאה מוכנה בנושא.
ומדוע פתחתי בדוגמא מופרכת זו? מכיוון שאין כסרטים לשמש גורם מאיץ ומעורר לפתיחת דיון בכל נושא ועניין. במקרה זה בניגוד לעמדתי הברורה לגבי הכשרת 'הצופה הביקורתי' שמחייבת כאמור עשייה, אני רואה יתרון ואפשרות סיוע ממשי בשימוש בסרטים ותוכניות טלוויזיה כגירוי לדיון שמהותו אינטלקטואלית. המגוון העצום של הסרטים שנעשו מאפשר להציג דרך סיפור אנושי דילמות וערכים שלא ניתן להציגם בצורה טובה ומעוררת יותר.
יש לזכור כי הקולנוע הנו מדיום המתעסק אמנם במופשט אך תמיד דרך מימושו במצבים וגיבורים קונקרטיים. המאבק בין טוב ורע יוצג בסרט כמאבק בין מכשפה רעה וקוסם טוב, או בין שוטר וגנב. והדילמה על קיומו של האל תוצג על ידי אתאיסט המתאהב בנערה דתייה ומוצא עצמו שואל מה המשותף ביניהם. כך גם יהיה בסרט העוסק בנושא הערבים בישראל, אלימות במשפחה ועוד ועוד.
הדבר המאפשר התרוממות לרמת דיון עקרוני נובע מכך שהדמויות הקולנועיות נתפסות כמעט תמיד כמייצגות את כלל האנשים בעלי אותן תכונות, מוצא או מצב. האשה המוכה בסרט מייצגת באופן כזה או אחר את כלל הנשים המוכות, והבעל המכה הוא דוגמא לכלל הבעלים המכים. הזדהותו של הצופה עם הדמויות בסרט תשמש ככוח מדרבן למעורבותו בדיון, אך כוחו של זה יהיה תלוי כל כולו בטיב השאלות המועלות ובניווט המשתתפים ואלה תלויים בעיקר באיכות ההנחיה.

חלק רביעי ואחרון: על חשיבותו של החופש במעשה היצירה הקולנועי.
עד עתה דובר על החינוך והקולנוע מנקודת ראותה של מערכת חברתית המבקשת להנחיל את ערכיה לפרטים המרכיבים אותה. בחלק זה אתכבד להפוך את סדר הדברים ואדבר מנקודת מבטם של הפרטים המרכיבים את אותה מערכת. ברורה ומכובדת היא מטרתה של החברה להנחיל קודים חברתיים ותרבותיים לפרטים המהווים אותה, אך קיימת מטרה לא פחות חשובה והיא לגדל כל פרט כך שיתרום את תרומתו המקסימלית לאותה חברה. בניסוח מעט פשטני, אם כולם יחזרו שוב ושוב על הידוע והמוסכם מי יחדש ויעשיר את התרבות והחברה?
כאן שב נושא הדיון בחינוך וקולנוע אל מרכז הזירה. אומנויות בכלל והקולנוע בפרט מחייבים מעשה יצירה מקורי היונק מהעבר אך מניע למקומות חדשים.
יחודו של הקולנוע הוא בהיותו מדיום המכיל אפיקי יצירה רבים ומגוונים שבכל אחד אפשרית תרומה ומעשה יצירה עצמאי.
ראשית ועיקר כוחו במתן אפשרות לתסריטאי, הבמאי והעורך לספר סיפור טוב, לטבלו בדרמה וליצור הזדהות. בכך הם דומים למספרי הסיפורים הקדומים אשר איחדו בסיפוריהם פלגים שונים של החברה בה חיו. גם מראה הסרט חשוב ביותר, והצלם, התאורן, איש התפאורה והמלביש חיוניים ליצירת עולם ויזואלי רב שכבות, חלומות והקשרים. אף הפן הטכנולוגי מחייב יצירתיות וכוח המצאה בחפשו דרכים למימוש הרעיון הקולנועי על פני המסך.
כיצד איפה יש לתכנן בית ספר ליצירה קולנועית? מהם המרכיבים שיש בם הכרח, הגירויים שיביאו להשראה? ומהם יחסי החופש וההגבלה הדרושים לשם כך? אלו שאלות קשות שחובה לבקש אחר פתרונם בכל בית ספר המנסה להוציא מתחומו יוצרים.
ישנו סיפור אותו אני מספר לתלמידי על כוחה העצום של קליפת הביצה. בתחילתה היא המאפשרת חיים, שכן תפקידה להגן על האפרוח בשלב העוברי כנגד קשיי הסביבה. אך בהמשך הגדילה אותה קליפה נושאת גם בשורה של מוות, שכן אם לא תשבר במועד האפרוח ייחנק וייגוע. מה מונע זאת? הטבע ברוב חכמתו הצמיח על מקור האפרוח דקר קטן, חוד קשיח, המאפשר לאפרוח אשר הגיע לבגרותו לנפץ מבפנים את הקליפה ולהשתחרר.
בחכמה עצומה נוהג בכך הטבע, שהרי יכול היה להניח את פריצת הקליפה בידי האם או גורם חיצוני אחר. לא, הוא העדיף להשאיר את ההחלטה בידי האפרוח ביודעו שזה יחוש בזמן ההולם ליציאה טוב מכל גורם חיצוני.
כך גם לטעמי על החברה לנהוג ביוצריה, ובית הספר בתלמידיו. עליהם לשים מגבלות וסייגים על דרכי העבודה והיצירה וללמדם ולהכשירם בכל הידע הדרוש לעשיית סרטים, אך בו בזמן חובתם לכבד ולעודד את פריצת המסגרות, ולאפשר ליוצר החפץ בכך לנסות דרך חדשה ולא מוכרת. יהיה בכך אמנם משום הטלת סייג על כוחם וסמכותם של החברה או המוסד החינוכי למול הפרט, אך הדבר יאפשר התחדשות ושינוי ובסופו של דבר רווח והתפתחות לכלל השותפים בהם.