'בן סורר ומורה נידון על שם סופו'.
רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי - אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?
אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו לגמור נכסי אביו... ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם...'
(תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ב)
הויכוח על 'שיטת החיסולים' לא התחיל באינתיפדה האחרונה. אמנם, 'הבא להורגך השכם להורגו' הוא דין מוסכם על הכל, למעט כמה בעלי מוחות מעוותים ואין חולק שכאשר חייל אויב יכוון כלפיך את נשקו - אתה חייב לירות לפניו, ולא לנסות לסחוב אותו לבית המשפט. אולם כמה 'אחורה' ניתן לקחת כלל זה? האם בהלכה זו נכלל גם הרג אדם שאני חושש שמא יסכן את חיי בעתיד? האם מותר לי להרוג שבוי אוייב אם אין לי אפשרות לקחת אותו איתי - מחשש שמא ישוב וילחם כנגדי? ומה לגבי חיסול תלמיד צעיר במכללה צבאית של מדינת אוייב? במקרים אלו, התשובה קשה הרבה יותר.
בסרט זה מתמודד סטיבן ספילברג עם שאלות אלו. 'דו"ח מיוחד' מציג סיפור עתידני, על משטרה היכולה לאתר פשעים קודם התבצעותם, ואפילו קודם שכוונת המעשה עולה במוחו של הפושע. השוטרים עוצרים את האזרחים על סמך אותו עתיד שנצפה, אבל העסק מתחיל להסתבך כאשר מסתבר לשוטרים שהעתיד לא תמיד ברור...
הסרט מעלה בעייה אחת שמופיעה בשני מישורים מקבילים: קודם כל השאלה הפילוסופית והדתית ה'נדושה' - האם העתיד קבוע מראש? על כמה מעשים בחיינו יש לנו שליטה? לשאלה זו יכול להיות גם ניסוח פסיכולוגי: האם אדם עצבני יוכל לשלוט בעצמו כאשר יתפוס גנב שפורץ לרכב החדש והמטופח שלו? כמה תגובותינו צפויות מראש? התשובה בסרט דומה במקצת לכיוון שמציעים חז"ל בכמה מקומות: ישנו מסלול עתידי 'מתוכנן', אבל ביכולתו של האדם לשבור את הרצף העתידי. למה הדבר דומה? לכדור פינג-פונג המתגלגל על השולחן, וכל עוד לא נתערב במסלולו, נמצא אותו בעוד כמה שניות על הרצפה.
אבל זה רק במישור הראשון. השאלה הפילוסופית מתגמדת מול השאלה המוסרית. נניח שהעתיד פחות או יותר ניתן לחיזוי - האם אני יכול לשפוט לאור אותו עתיד? וכפי שראינו למעלה ובניגוד לסרט, השאלה איננה נותרת בתחום המדע-בדיוני, והכרעות רבות וקשות תלויות בהכרעה זו.
דינו של 'בן סורר ומורה' בתורה נראה לנו מוגזם. כמה חמורים יכולים להיות מעשיו של אותו 'זולל וסובא' כדי שיצדיקו עונש מוות? חז"ל במסכת סנהדרין ענו לשאלה זו, כאשר השוו את דינו של הבן הסורר ל'דין רודף' ולדין 'גנב הבא במחתרת'. שלושתם אינם נידונים על מעשה שעשו, אלא כ'משפט מקדים' על מה שעתיד לקרות בעוד כמה שניות או אפילו שנים: 'כולם על שם סופם נהרגים'. ובכדי שלא יהיה מדובר בהימור על עתיד לא ידוע, מציבה הגמרא תנאים ברורים לכל אחד מהמקרים: הרודף יהרג רק אם לא ניתן לעוצרו בדרך אחרת, פגיעה בגנב תהיה מותרת רק אם בא בלילה ויש חשש שהגניבה תתפתח להריגה, וגם לבן הסורר יש רשימה ארוכה של פשעים אותם יצטרך לבצע כדי לזכות בתואר הנכסף ובכסא החשמלי. עד כדי כך, שלפי דעה אחת בגמרא 'בן סורר ומורה לא היה ולא נברא...', ופרשה זו לא נכתבה בתורה כהלכה מעשית אלא למטרות חינוכיות בלבד.
לצערנו, ספילברג לא מסיים את סרטו בנימה זו. המוסר האמריקאי עם שרידיו הנוצרים לא יכול לקבל 'הימור' כזה ולתת למערכת המשפט להיות כל כך חצופה. ה'הומניות' המזוייפת גוברת, ולמרות שאותה שיטה מופלאה מורידה את אחוז הפשיעה בעיר לאפס, משוחררים בקלות ובשמחה כל הפושעים הפוטנציאלים, שהרי לא עשו כלום...
סיום כזה מתאים למדינה עשירה ושבעה כמו ארצות הברית של המאה העשרים, אבל גם שם דברים משתנים. סיום כזה לא יעבוד במדינות הנגועות בסמים, אשר לא יכולות לרחם על פושעי-סמים 'קלים' כאשר ברור שבעוד כמה שנים יהפכו לסוחרים גדולים וירעילו את החברה. וכמובן, גם שאצלנו פסק הדין של ספילברג קצת מסובך. רמה מוסרית כזו אינה מתאימה למצב מלחמה, ושיירת הל"ה תשמש כהוכחה. אותם לוחמים אמיצים, הוסגרו על ידי רועה צאן ערבי שתפסו, ומאחר שלא יכלו לסחוב אותו אתם, ולא רצו להורגו - בחרו לשחררו. ומי יודע אם גורל כל גוש עציון לא נחרץ במלחמת השחרור בעקבות אותה החלטה. ואכן גם באפגניסטן חיסלו האמריקאים ללא רחמים...
לכל דילמה מוסרית יש תמיד שני צדדים. רחמים על הנידון הם לעיתים אכזריות על החברה כולה. ולכן, בניגוד לרבי שמעון שכתב שהבן הסורר 'לא היה ולא נברא', יודע רבי יונתן שלעיתים טובת החברה עדיפה, ופוסק שהלכה זו איננה תיאורטית כלל וכלל: 'אני ראיתיו, וישבתי על קברו'.