"גניבה במצח נחושה!" זעקו כותרות העיתונים, ולי לא נותר אלא להניד בראשי בתסכול ולהאנח בקול.
סיפורו של השיר "ירושלים של זהב" סופר כבר אין-ספור פעמים. ערב מלחמת ששת הימים כתבה נעמי שמר את השיר בהזמנת המוזיקאי גיל אלדמע, לפסטיבל הזמר העברי. מילות הערגה והכיסופים כבשו את אזני העם והפכו בין לילה להמנון הלא רשמי של מלחמת ששת הימים, הושרו בפי הצנחנים הדומעים בכותל וכל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
אך מה עושה לו הזמן? משחק בגורלות. השבוע ביום חמישי ה- 05/05, פורסם אחר כבוד בעיתון 'הארץ' מכתבה של שמר לאלדמע, שנכתב שבועות ספורים לפני מותה. "אתה האיש היחידי בעולם –נוסף למשפחתי- שצריך לדעת את האמת" כותבת שמר. במילים כואבות היא מספרת על נחמה הנדל שבביקור מולדת שרה לה את שיר הערש הבאסקי, וכפי שמעידה שמר: "והוא נכנס לי באוזן אחת ויצא מהשנייה..." בהכאה על חטא היא ממשיכה ומספרת כיצד בזמן כתיבת "ירושלים של זהב" זחל אליה הלחן העתיק בבלי דעת. למעט שינויים ספורים, הלחן של שמר זהה לשיר העם הבאסקי וכל זאת, היא חוזרת ומדגישה בפשטות, בלי דעת.
כשנתיים לאחר פרסום השיר החלו השמועות בנוגע ללחן הגנוב, שמר בכעסה מיהרה להכחיש ולגנות את הנאמר. "ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה הנדל שרה לי בשעתו משהו כזה." מתוך הבעתה הזו המשיכה שמר במשך כל השנים להפריך את השמועות ולהתכחש לעובדות שהוטחו בפניה שוב ושוב.
את מכתבה היא מסיימת במילים הדוקרות כל כך: "אני חושבת את העניין לתאונת עבודה מצערת, עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי."
והנה, מרגע הפרסום ב"הארץ" הופצה הידיעה באתרי האינטרנט המרכזיים ואף הוקצתה לה מקום של כבוד ביום המחרת – השער האחורי של "ידיעות אחרונות". אח, חדוות התפיסה-על-חם! הלעג לגנבים והזלזול ברמאים! סוף-סוף מצא לו עם ישראל קרבן חדש לצליבות השתי והערב המרושעות והאהובות כל כך. כמה חבל שבתוך חדוות הגילוי המסעיר ותרועות השמחה לאיד לא מצא לו אף אחד זמן להסתכל בין השורות בידיעות הרבות.
בבקשה, תעצרו רגע. תחשבו. תחשבו שוב.
נעמי שמר. מכל גיבורי התרבות שלנו, נעמי שמר. מצליחים לזהות את האבסורד? האישה התמימה הזו שהלכה מאתנו בייסורים בתמוז דאשתקד, שהנחילה לנו את אבני הדרך בשירי הילדות, הנעורים, וגם כשבגרנו סיפרו בקול המילים שלה את מה שכולם חשבו בשקט. נוכֵל אמיתי לא יודע לחרוז "נחושת ואור" ל"הלא לכל שירייך אני כינור". ואפילו מעבר לזה. הלא מהי המוזיקה, מהי האמנות, מהי התרבות אם לא האזנה. ככותבת אני מודה בעצמי שלולא הייתי קוראת אחרים, לא היו המילים שלי נראות כפי שהן. וכולנו, האנשים הפשוטים, יודעים בעצמנו לזהות גם בחיים שלנו מדי פעם, מעשים שנראים לנו "לגמרי שלנו", אך אצל כל אחד מאיתנו בתת-מודע רוחשים כל הדברים שראינו ושמענו וחווינו, והם מוצאים ביטוי החוצה בלי ההכרה שלנו.
"למה היא שיקרה?" מהבהבת הכותרת ב"ידיעות אחרונות", ואני מציעה לכותב הרשימה להתבונן בעצמו ובשאר בני האנוש שנוהגים דרך קבע להכחיש את המקומות בהם הם נגלים בחולשתם, וכן להפסיק את החזות המתחסדת. מי כמוך עיתונאי יודע שבפרסום תקשורתי האובייקטיביות והאמת לא תמיד שולטות.
כמה אכזריות טמונה ברוע הלב והרשעות הנדרשות להאשמות חריפות כל כך כנגד אדם כמו שמר, שבכאבה תלתה את מחלתה הסופנית בייסורים על גניבת הלחן. חייה ומפעלה הם מראה לפשטות תמימה ולא מתחכמת, פשטות שכנראה הולכת ומיטשטשת במציאות הישראלית שדורשת כותרות עסיסיות נוטפות רעל.