התגובה לחורבן הארץ - בעקבות רחל המשוררת

הוי ארצי הורתי/ רחל

הוֹי אֵרְצִי, הוֹרָתִי, מַדוּעַ

כּה שָדוּף נוֹפֵךְ וְעָצֵב?

זִכְרוֹנָהּ שֶל אֶרֶץ חוֹרֶגֶת

בְּלִי מְשִים עוֹלֶה עַל הַלֶב:

עַל גִבְעַה- פִּרְחֲחֵי אֵשוּחַ,

בַּמִישוֹר- יְשִישֵי אַלוֹן,

בַּמוֹרָד, עַל חוֹפֵי הַפֶּלֶג,

בְּנוֹת לִבְנֶה בִּכְסוּת שָבָּתוֹן;

יַד הַשֶמֶש תִּקְצֵר מִתְּקֹעַ

בְּלֵב הַיַעַר רֹמַח אָדֹם,

יוֹם תָּמִים בְּמִשְכַּן בְּנֵי אֹרֶן

אֲפֵלָה רֵיחָנִית וַחֲלוֹם.

הוֹי, אִמִי! הֵן נֶחֱלֶה עָלַיִך,

הֵן נִתבַע עֶלְבּוֹנֵךְ מְאֵל-

עַל מכֵּי צָהֳרַיִךְ כּקֶדֶם

עוֹד תַּרְעִיפִי נִיחוֹח וָצֵל.

ניתוח השיר

בבית הראשון רחל מציגה את הבעיה: נופי ארצנו שנאמר עליה ארץ זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא תחסר כל בה, שדופים ושוממים כמדבר. ורחל שגדלה ברוסיה ובהמשך למדה (חקלאות) גם בצרפת, לא יכלה ("בלי משים") שלא להשוות ולהיזכר בנופי ארץ ניכר. כמו בשירים אחרים שלה, פונה רחל לארץ ישראל כאם - "ארצי הורתי" לעומת "ארץ חורגת" הלא היא חוצה לארץ.

בבתים השני והשלישי רחל מפליגה בחלומה לנופים הקסומים עטורי הצמחייה של אמהּ החורגת המתוארים כמשפחה או חברה מגוונת- פרחחים רעננים וצעירים, ישישים הדורים, בנות מקושטות ובנים חסונים. בבית השלישי מתואר יער האורנים כיער עבות עצום; אין השמש יכולה להחדיר לתוכו ולו קרן אחת, ואפשר ללכת בו יום תמים בלי לצאת ממנו. כל העצים הללו הם חלק מהמשפחה החורגת שגידלה את רחל בשנותיה הראשונות לפני ששבה לחיק אמהּ האמיתית.

בבית הרביעי מתעוררת רחל מחלומה ושבה לראות את הנוף העגום שמולה. רחל לא שוקעת במרה שחורה ולא מתייאשת אלא נושאת תפילה לה' שיחזיר את הארץ לקדמותה. "נחלה" לשון תפילה כמו "ויחל משה את פני ה' אלוקיו".

התגובה הנכונה לחורבן

בספרו "מסע התענוגות לארץ הקדש" מתאר הסופר האמריקאי מרק טויין הנודע מסע שערך בא"י בקיץ תרכ"ז (1867) בארץ ישראל. לפני בואו לארץ, הקדים וקרא ספרי צליינים שונים על תאור מסעותיהם בארץ. בספרים אלו הפליגו המחברים בשבח הארץ והרבו לתאר את הנופים בתיאור רומנטי ומרגש שתאם במידה רבה לפסוקים המופיעים בתנ"ך. כשהגיע טויין לארץ הכתה בו המציאות הקשה והוא התאכזב קשות ממראה עיניו- עד כדי כך, שפרק שלם מהספר ,וקטעים רבים נוספים, עוסקים רק בלעג עמוק לאותם צליינים רומנטיקנים שעיוותו את המציאות על מנת להתאימה לאמונתם (אגב, הדברים כתובים בצורה בוטה ובציניות חריפה כל כך שאי אפשר שלא לצחוק...). מרק טויין מתאר איך בזמן שראה את הנופים הצחיחים הוא התחיל לחשוב על הנופים מחו"ל והאריך מאוד בתיאורם. במשך כל המסע חיכה וקיווה כי הוא יגיע לקיצו במהרה, ויוכל לחזור לארצו היפה.

כשאנו נתקלים בבעיה בחיינו אנו יכולים להכחיש את קיומהּ כאותם צליינים שהעדיפו להתעלם ממנה ושכנעו את עצמם שהמצב באמת בסדר גמור. כמובן שדרך זו פסולה ולא תביא להתקדמות או לפיתרון.

דרך נוספת היא להכיר בבעיה בצורה מלאה כמו מרק טויין, להבין שככה אי אפשר להמשיך ולכן להרים ידיים ולברוח, או לשקוע במרה שחורה.

אבל לא אלה הדרכים בהם מתמודדת רחל עם המציאות. רחל אינה מתעלמת מהמציאות הקשה ומתנהגת כאילו כך צריכים הדברים להיראות. היא מכירה במציאות הלא-נעימה ואף מרשה לעצמה לחשוב על מרחבים אחרים ורחוקים יפים יותר ואין זו בושה להודות בכך. אבל- רחל מקיצה מחלומהּ, רואה את השממה, ובביטחון נחוש מבטיחה להתמודד עם הבעיה, על ידי התפילה. רחל יודעת שלבעיות קשות יש פיתרון וגם במציאות הקשה ביותר צריכים אנו לזכור שבעתיד, על ידי מעשים שונים, אנו יכולים לשנות את המציאות ולהחזירה לקדמותה. גם כשהארץ יבשה ושדופה זוכרים אנו שה' הבטיח להחזיר את הארץ לפריחתה וליופייה. "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס".

כשחבריו של ר' עקיבא ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, פרצו בבכי ואילו ר' עקיבא צחק. ר' עקיבא זכר לא רק את נבואות החורבן אלא הסתכל בצורה רחבה וידע שיבוא יום ונבואות הנחמה יתקיימו.

בזמנים קשים אלו, כשלפעמים הכל נראה שחור, אסור להתעלם מהמציאות וגם אסור להרים ידיים. מכפר דרום כבר התפנינו בעבר וחזרנו.

אנו נמצאים עכשיו בתקופה שבה אנו מפטירים בנבואות נחמה, יהי רצון שנזכה להתנחם ולחזור במהרה לכל נחלותינו החרבות.