ההתחלה האיטית, המעוקבת, ההולכת צעד אחרי צעד, של "העץ הבודד", האלבום החדש של ארז לב-ארי ופטריק סבג, היא ייצוג מוזיקלי מעניין, לאווירה המורכבת הזו של אחרי החגים, כשטפטופי השגרה הראשונים מעמעמים את תשרי באיטיות. כשהאלבום מתנגן סביבי לאיטו הוא יושב לי טוב על השרוולים המופשלים, האדים שמסתלסלים מכוס התה והריח החד-פעמי של הגשם הראשון. האווירה הזאת, שדורשת השקעת משאבים מצד המאזין היא סוד הקסם של האלבום ובשגרה כמו בשגרה צריך לעבוד כדי להבין אותו.
הטון המוזיקלי המוכר של לב-ארי מלווה גם את האלבום הנוכחי. המלודיה היא שקטה והטמפו הוא איטי בדרך כלל למעט הבלחה קצבית יותר ב-"אם הייתי" (המוצלח יותר) והסוף של "בא מתוך הלב" שהופך באיזשהו שלב להמנוני מדי (ולכן הוא מוצלח פחות לטעמי). פטריק סבג תורם לדיסק את העיבוד העשיר שלו וברי סחרוף מחספס בחן את השירים ותורם את קולו ל-"תפילה לעני" (ממש לא בגרסה המסורתית) וב-"טיוטה להספד" המצוין שחותם את הדיסק.
האווירה ב-"עץ הבודד" היא בו-זמנית דומה ושונה לאלבומיו הקודמים של לב-ארי. ב-"שמחת הפרטים הקטנים", האלבום הראשון שפתח ללב-ארי את הצוהר אל לב המאזינים (ולא פחות חשוב אל לב עורכי הפליי-ליסט של גלגלצ), היה אפשר להרגיש את האווירה האורבנית שגם שידכה בסופו של דבר את שיר הסיום של האלבום ("אנה אפנה") לסדרת הטלוויזיה "סרוגים". ב-"עץ הבודד" לעומת זאת האווירה היא רוחנית, מדברית כמעט, כיאה לאלבום שהתחיל בג'אם סשן בין מצפה רמון לשדה בוקר.
הרוחניות הזאת שהמינון שלה עלה גם בהשוואה ל-"ארגמן", השני של לב-ארי, מעניקה לדיסק כמה מרגעיו היפים, אבל היא גם מערפלת את האווירה ולפעמים מעמיסה על המאזין יותר מדי. זה למשל המצב ב-"עץ הבודד", מטאפורה שלא הצלחתי להבין אותה עד הסוף ושכוללת הלבשה מורכבת של דיאלוג בין עץ לאדם מתוך שיר של דוד אבידן.
גם הרצועות האחרות הן לא בדיוק משהו שיכולים פשוט לזרוק לתוך הרדיו-דיסק ברכב ולתת להם לעשות את העבודה, צריך להשקיע בהן קצת יותר.
יחד עם זאת, "העץ הבודד" הוא אלבום ששווה להשים אליו לב ובעיני גם שווה להקדיש לו את שעת ההאזנה שמגיעה לו - הוא לא עושה חיים קלים, אבל הוא שווה את המאמץ.
בעיני, גם כדאי לעשות את זה דווקא עכשיו כי הייחוד של "העץ הבודד" הוא בחשיפת השכבות של השגרה. זה לא אלבום אופטימי, זה גם לא אלבום פשוט; אבל הוא מלווה בקפיצות הטקסט שלו, ברגעים ההרמוניים ובחלקים המונוטוניים את החוויה הפשוטה של הקיום היום-יומי. "העץ הבודד" לא מרגש במיוחד, הוא לא עולה לגבהים ולא יורד לתהומות - אבל זה בדיוק הקסם שלו.