שאלה:
כאשר קוראים ספר, נפתחים בפנינו עולמות שונים. לעיתים, יכולה להיווצר בעיה כתוצאה ממסרים אפיקורסיים או כאלה שאינם צנועים.
- האם ראוי לקרוא ספרים אלו דוקא מתוך רצון להתמודד עם תפיסות סותרות וכך להגיע לכלל גיבוש עמדתנו?
- האם יש הבדל בין סרטים והצגות בהם רואים דברים לעומת ספרים המותירים מקום רב לדמיון?
- האם יש הבדל בין בנים לבנות ובין בני נוער למבוגרים ביחס להעדפת ספרים על פני סרטים וכן להיפך?
תשובה:
קראתי שאלותיכן בעיון רב. א"כ, בנוגע לשאלתכן הראשונה, הרי שהדברים מוכרים. שאלתכן היא האם עלינו לקדש את הפתיחות ולראות בה כלי מרכזי בעיצוב הזהות האישית שלנו. יש לציין שחלקתן את השאלה לשניים: לעניינים הנוגעים לאמונות ודעות (אפיקורסות) ולעניינים הנוגעים לצדדים היצריים של חיינו.
התלבטות זו הזכירה לי מחלוקת מפורסמת המופיעה במסכת עבודה זרה:
ר' חנינא ור' יונתן הוו קאזלי באורחא (הלכו בדרכם) מטו להנהו תרי שבילי (הגיעו להתפצלות של שני שבילים) חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות (דרך אחת עוברת על פתח של עבודה זרה וכו')
שני החכמים הללו התלבטו באיזה דרך לבחור. נראה ששני השבילים הללו מבטאים את שתי ההתלבטויות אותם העליתם בשאלתכם. "פתח של עבודת כוכבים" מבטא מקומות בהם שאלות אמוניות עומדות למבחן. לעומת זאת "פתח של בית זונות" מבטא את ההתמודדויות היצרות עימם עלינו להתמודד.
ניתן להגיע לשתי מסקנות מיידיות:
- לא ניתן להתחמק מההתמודדות. יש רק שני שבילים ואין שביל אמצעי.
- חכמים היו מספיק פתוחים כדי להתמודד עם הדילמה ולבחור את הדרך הראויה להם. השאלה היא אם מדובר באידאל, במצב רצוי, או שמא יש כאן השלמה עם המציאות המורכבת והמסובכת.
ממשיכה הגמרא ומספרת:
אמר ליה חד לחבריה (אמר האחד לחברו): ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה (נבחר דרך זו העוברת על פתח עבודת כוכבים כיוון שנשחט היצר. אין לנו התלבטויות אמוניות. אנו משוכנעים בדרכנו).
א"ל אידך (אמר לו השני): ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא (נלך דרך השביל השני, נכפה את יצרנו, נתמודד ונקבל שכר).
מה הויכוח בין שני החכמים הללו? האחד סובר שכדאי ללכת "על בטוח". נבחר בדרך שבה לא נצטרך להתמודד. "נשחט היצר". לעומתו, אומר השני: הבה נתמודד. אי אפשר להתחמק מהתמודודויות. הן חלק מהחיים. אם ננצח, נקבל שכר.
יתכן והשכר הוא עצם העמידה בהתמודדות. זהו השכר הגדול משום שהוא מעביר את האדם ממצב של אישיות חלשה שדרכה אינה מבוררת לאישיות משמעותית ורצינית.
אבל, גם כאן עלינו להדגיש שהחכמים שואבים את היכולת להתמודד מהעובדה שהסוגיה האמונית ירדה מעל הפרק. היא ברורה ובהירה. רק כך, ניתן לגייס את כל הכוחות להתמודד עם השאלות היצריות. אבל, אם הזהות האמונית שלך לא ברורה, אם הודאות הפנימית שלך לא מוחלטת, אין לך סיכוי להתמודד עם השאלות היצריות.
מכאן, שכדי להיות מסוגל להלך בשבילי העולם, לפנות בכל שביל ולהתמודד עם כל אתגר רעיוני וחויתי גם יחד, עלינו לגבש את הזהות האמונית האישית שלנו ורק מתוך כך "להפתח אל העולם".
מה קרה בסוף? באיזה דרך בחרו החכמים? זו כבר שאלה משנית. עובדה היא שבבית המדרש הציבו את גבולות הפתיחות. בבית המדרש נקבע שהיכולת להתמודד עם שאלות אלה תלויה במידה רבה בזהות האמונית של השואל.
לכן, בנוגע לשאלתכן, תלוי מי השואל. אם את חשה שאמונתך ודאית, הרי שאז יש מקום אם הגיע העת לפנות אל השבילים השונים שמציאות. אינני חושב שלכולנו יש כלים מספיקים להתמודד עם השאלות הללו.
הרמב"ם בהלכות תשובה מבחין בין שני מושגים שונים: כפרה וטהרה. כפרה – החזרת ופריעת החוב. טהרה – עקירת המניע לחטא, השורש. מסתבר שמי שנחשף ליסודות הרעועים שבספרות הכללית, גם אם הוא למד להתמודד עם המציאות הקלוקלת, הוא מפסיד את הטהרה הפנימית שלו. המושגים שלו מתעוותים ועולם הדמיון משחית כל חלקה טובה.
לכן, אינני בטוח שעלינו להיחשף אל הספרות מבלי שנכין את עצמנו כראוי. מבלי שנבנה קומה אמונית בסיסית משמעותית שתאפשר לנו ללמוד מרבי מאיר. חז"ל מלמדים אותנו שרבי מאיר למד תורה מ"אחר". לכן, כשמת יצאה בת קול מהשמים ואמרה: "רבי מאיר מזומן לחיי העולם הבא". מדוע? "רבי מאיר, אגוז לקח, קליפתו זרק תוכו אכל". מי שיודע להבחין בין קליפה לפרי, מי שיודע מה לאכול ומה להשליך, מסוגל ללמוד מאחרים, מתרבויות רחוקות וזרות ולהיות בבחינת רבי מאיר שמאיר עיני חכמים בתורתו. אבל אנחנו?
2. חז"ל למדו אותנו שהרהורי עבירה קשים מעבירה. לפעמים, הרהורי העבירה משחיתים את כל העולם הפנימי שלנו והופכים אותו לדל ומדולדל. לכן, אף שבסרט המסגרת הויזואלית נראית בעייתית יותר, כמי שאוהב ספרות וחש קרוב לכל שורה בספר טוב, כמי שמעריך את הכותב ואת יכולתיו לפרוט על נימי הנפש, כמי שיודע עד כמה ספר טוב מלווה אותנו "בשכבנו ובקומנו", אף שמן הבחינה ההלכתית הטהורה יתכן והסרט חמור מן הספר, מן הבחינה המוסרית אינני רואה הבחנה בניהם.
3. גם כאן, יתכן ומן הבחינה ההלכתית הצרופה יש הבחנה בין בנים לבנות. אבל, מן הבחינה המוסרית, ההשחתה, הנזק לנפש, משותפת לגברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בנים ובנות גם יחד. אסור לנו לחשוב שיש מצב בו מתרגלים לנזקי הדמיון. זה לא נכון!
עלינו להעמיק את העיסוק בספרות כדי לגדל דור של עוסקים בספרות מתוך אמונה וטהרה גדולה.