נוטים היום לדבר הרבה, בעיקר בציבור החילוני, על מה שמכונה "הגבריות החדשה"; אולם המסננים של החברה הדתית איטיים, כידוע, וכך יצא ששלושת הסרטים של בוגרות המחזור האחרון של "מעלה" עוסקים דווקא ב'נשיות חדשה' – כל אחת מזווית שונה. שלושת הסרטים מוקרנים בימים אלו ברחבי הארץ.
"אמא של שבת" (של ענבר נמדר) הוא הסרט הבולט ביניהם, שכבר נכתב עליו כאן באתר והספיק לקצור שבחים רבים. הסרט מציג סיפור כאירוע נשי לחלוטין, דרך גברים נוכחים-נפקדים ודמות-אב שנפטר ואיננו עוד, כך שהבמה נותרת רק לאֶם ושלושת בנותיה – שכל אחת מהן בחרה באורח חיים שונה – ונפגשות יחד לשבת משותפת. הניואנסים מדוייקים ומצחיקים, כשהרבה מהמשחק בנוי על הבעות פנים של הסובבים היוצרות בעצם את הסיפור עצמו. בולט גם עיסוק מדוקדק בחפצים, כאשר הטכניות יוצרת את ההווי המשותף והמתח שעולה ממנו.
"שובי שולמית" (של שבע שריידר) מספר על בחורה ערב חתונתה העוברת תאונת דרכים ושוכחת את... החתן שלה. החתונה קרבה והמציאות לוחצת, עד ששולמית מחליטה לשבור את חוקי המשחק...
הסרט, שעלילתו לא ברורה מספיק ומצטרף אליו משחק לא מלהיב הופכים אותו מ'קומדיה רומנטית' לעיסה דביקה שהקיטש משתלט עליה (ואולי זו מהות הקומדיה הרומנטית??). הנשיות הדתית החדשה, ע"פ יוצרת הסרט, היא כזו היודעת לעצור הכל ולומר "לא" לכל המתרחש סביבה. בחורה היודעת לשבור את הכלים ולצאת מהפסיביות שאיפיינה אותה – מעכשיו היא זו שקובעת את כללי המשחק. גם מימד השכחה שמוביל את העניינים בסרט הוא אמירה סימבולית ועקרונית – שכן נדרשת "שכחה" של אופיה הקודם של האישה בשביל לבנות תפיסה חדשה. השכחה היא שבירה וניפוץ של המעמד הקודם בו היתה האישה מצויה, שעל גביו מציע הסרט לבנות כיוון חדש, אקטיבי ולא נכנע לחוקי המשחק הגבריים – שהם גם החוקים החברתיים-דתיים המנהלים את העולם בו אנו עדיין חיים.
"חפצי באוויר" (של דלית אלירז) הוא לדעתי, דווקא הסרט החזק מבין השלושה.
גיבורת הסרט היא חפצי, שדרנית רדיו שנותנת בתוכניתה עצות לרווקות הדתיות שמתקשרות אליה. מין ורדה רזיאל של הביצה המגזרית. בלילה שבו מתרחש הסרט היא מחליטה להציע נישואים בשידור-חי לחבר שלה, יונתן. יונתן מאוד לא אוהב את הרעיון וחותך את העניינים ביניהם – כמובן בשידור-חי. חפצי נשברת ומאזינותיה עולות לתת לה עצות אהבה...
גם כאן מופיעה האקטיביות הנשית (היום מכנים זאת אסרטיביות) כמנהלת את העניינים. המוסכמות העולמיות הן שגבר הוא שמבקש את ידהּ של הבחורה, ואילו חפצי רוצה להפוך את הצדדים וליזום בעצמה. ויותר מכך: היא מבקשת לעשות זאת בפומבי לפני כל המאזינים.
המשוואה שעורכת יוצרת הסרט של אישה-אקטיביות-המוניות-אוויר, היא תמצית השינויים שמתחוללים בדמות האישה בדורות האחרונים. האוויר הוא הוירטואליות שיצרה לנו תרבות ההמונים שהשפיעה רבות גם על האופי הנשי – שבבסיסו הוא מעשי באינטואיציות שלו - המבקש פתאום לשנות וליזום, ובעצם, לשלוט בעצמו. דווקא ה'ריחוף' הוא הפנמה של דבר שזר, עקרונית, לאופי הנשי.
האמת היא ש"חפצי באוויר" הוא סרט על רווקות מאוחרת ובדידות, אולם הוא עושה זאת דרך מאפיינים בולטים שמעצימים את שני הדברים והופכים את הסיפור לעצוב ואירוני הרבה יותר – שעולה ממנו צֶל-ביקורת. חלילה לא ביקורת של ממש על הנשיות החדשה שמתפתחת כאן והשלכותיה.
טשולנט – תבשיל השבת השחום מופיע בשני סרטים מתוך השלושה – ב"אמא של שבת" וב"שושבי שולמית". וגם שדרנית רדיו מופיעה בשניים – ב"חפצי באוויר" וב"אמא של שבת" (האחות יעל). האם זו הזווית החדשה – בין הטשולנט למיקרופון – ממנה נולדים הסרטים של בוגרות "מעלה"?
ובמחילה, שאלה אחרונה: מישהו מוכן להסביר למה נעלם "שבע ברכות" מההקרנות?