"אלוהים מאמין באדם" הוא ספר חשוב. לא, מוטב לדייק: מדובר באחד מספרי ההגות החשובים ביותר שיצאו כאן לאור בשנים האחרונות. קשה לדמיין טלטול חיובי יותר לחברה הישראלית בכלל והדתית בפרט מאשר הטלטול שמספקת האסופה הזו, העוסקת ב"יהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל" - ובמובן הזה, כמעט כל פרק ב"אלוהים מאמין באדם" הוא קריאת כיוון. בעודו חי, היו מסריו של השל בעיקר נחלתו של העם האמריקני; כעת, ארבעים שנים אחרי מותו, מגיעים הדברים מרחוק, וליחם לא נס.
טרגדיה היסטורית - כך אולי מוטב להגדיר את המקרה של אברהם יהושע השל (1907-1972). נצר למשפחה חסידית שורשית שהוסמך לרבנות בגיל 16, החל השל עוד בצעירותו לעסוק בתיאולוגיה יהודית. על אף הזדהותו הגדולה עם עולם המצוות וההלכה, במשך שנים לימד השל בסמינר היהודי תיאולוגי בארה"ב שהיה מזוהה עם התנועה הקונסרבטיבית. בלב הגותו של השל עומדת התפיסה לפיה אלוהים מתעניין באדם, ומשימת חייו היא ההיענות לשאלתו של אלוהים: "איכה?". השל מצא השראה רבה בנביאי ישראל, ובעקבותיהם הבין כי המעורבות החברתית, דרישת הצדק והאכפתיות הציבורית הן ייעודיו הדתיים; כך הביע את התנגדותו העזה למלחמה בוויטנאם, וכך צעד - בכיפה שחורה ובזקן לבן וארוך - לצד ידידו הטוב, מרטין לותר קינג, במאבק למען שוויון הזכויות לשחורים, אותו הגדיר כ"עדות לכך שאלוהים לא עזב את אמריקה". אף שביקר כמה פעמים בישראל ושקל לעלות לארץ, נותר השל בארה"ב, ובישראל נודע שמו רק באליטה אקדמית מצומצמת, שגם היא נטתה לא להתייחס ברצינות לנביא-הפילוסוף שנשכח עם השנים. האחראי העיקרי לפריחה המחודשת של הגותו הוא דרור בונדי, דוקטור למחשבת ישראל ובוגר ישיבות הציונות הדתית, שנחשף להשל ולהגותו באקדמיה, נכבש בקסמה והקדיש לה את מחקריו. ב-2008 פרסם ספר על השל, ו"אלוהים מאמין באדם" הוא פרי תרגומו ועריכתו.
הספר מביא מבחר מאמרים ונאומים של השל, החובקים את לוז משנתו. דיונים בשאלת האמונה, אפשרות המפגש עם אלוהים והיחסים בינו לבין האדם, השיח הבין-דתי והיחס לנצרות, נביאי ישראל והצדק החברתי ועוד. שפתו של השל, העוברת גם בתרגומיו המצוינים של בונדי, סוחפת אחריה את הקורא; הפאתוס הנבואי שלו, האכפתיות העמוקה העולה מבין השורות - כל אלה מותירים רושם גדול, אך בעיקר מעלים את השאלה: איפה הדברים האלה היו עד עכשיו? כיצד ייתכן שרק כעת הם התפרסמו? ומה היה קורה אם הם היו מתפרסמים לפני עשרות שנים, בעברית, בישראל?
משום שבסופו של דבר, עיקר חשיבותו של הספר הוא ברלוונטיות שלו. מדהים לראות כיצד משפטים שניסח השל לפני עשרות שנים מתמזגים במציאות ימינו. שאלות של צדק ומוסר, היחס לאחר, התרחקותם של יהודים רבים מן היהדות, ומאידך, ההתמקדות בפרטי המצוות וזניחת הרעיון הגדול העומד מאחוריהם - בכל אלה נגע השל, ונדמה שכמו אצל הוגים נוספים (רבי נחמן מברסלב הוא הדוגמה הבולטת), הדברים הקדימו את זמנם. כך, למשל כותב השל כי "אני מודה לאלוהים על שבמוסדות הרשמיים ובבתי המלון בישראל שומרים על כשרות, אבל לבי דואב על כך שרק האטליזים נדרשים להיות תחת פיקוח דתי. מדוע אין תובעים מן הבנקים, מן המפעלים ומעסקי הנדל"ן, לתעודת כשרות ולהתנהלות על פי ההלכה?".
במקום אחר, כאשר הוא עוסק ברגישות חברתית, כותב השל כי "אדם שקול הוא זה הנותן את דעתו לעסקיו שלו, הנמנע מלהתקרב לשאלות שאינן כרוכות באינטרסים שלו, בייחוד כאשר לא הסמיכו אותו להיכנס לרשות אחרים. ואילו הנביאים? להם לא ניתן שום מנדט מהאלמנות ומהיתומים להגיש את תלונתם. הנביא הוא בן אנוש שאין בו סובלנות כלפי עוולות שנעשות לאחרים, שמתרעם על פגיעות של אנשים אחרים. הנביא אף מוסיף וקורא לאחרים להיות לוחמי צדק עבור החלשים". קשה להתעלם מן הדברים, קשה להקשות את הלב לעומתם; הספר הזה, המביא את קולו של אברהם יהושע השל, הנעדר כל כך מן השיח היהודי במדינת ישראל, מותיר אחריו תקווה: שהדברים יקבלו תפוצה ותהודה, יחדרו אל הלבבות ויניעו אותם לתיקון דתי וחברתי.
אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם, תרגום ועריכה: דרור בונדי, הוצאת דביר, בית מורשה ומכון שכטר, 364 עמ'