רומנה החדש של יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", מציע - כשני ספריה הקודמים, "מלכים ג" ו"שבע אמהות"- פרשנות עלילתית לחיבורי היסוד של העם היהודי. ספרות חז"ל, משניות ותלמודים העוסקים בדור חכמי יבנה, נרקמים ונלכדים לסיפור פרוזאי אחיד- הנע, ברובו, מסביב למוקד אחד: אופיים של לימוד התורה והוראת ההלכה, הכרעה בין תורה מתפתחת ודינאמית לבין הלכה המסתמכת על מסורות עתיקות יומין.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
עלייתו המפתיעה של רבי עקיבא על הבמה - רועה צאן, שבגיל ארבעים מתחיל ללמוד בישיבה - מסמלת את דעיכת הגישה השמרנית. תורת רבי עקיבא נסמכת על היכולת האנושית להתבונן במקרא, לדרוש את פסוקיו, ולדלות מהם הלכות - שלעתים, מחודשות ביותר. חשיבותה של המסורת פוחתת, הנבואה נהיית למיותרת. האדם יקבע את אורחות חייו. לא בשמים היא: אלוהים גורש מבית המדרש. "המדרש משחרר אותנו מא-להים, אנחנו יכולים לפרש את התורה כראות עינינו, לא אכפת לנו למה א-להים התכוון, הוא נתן לנו את התורה, עכשיו היא שלנו, לא שלו".
אך רבי עקיבא אינו מגרש את אלוהים רק מבית המדרש. לדעת ברנדס, בכניסתם המפורסמת ל'פרדס', צפו רבי עקיבא וחבריו באלפיים שנות תולדות עם ישראל. את הרדיפות ואת הסבל. מסעות הצלב, האינקוויזיציה הספרדית, השואה. החיזיון הרג את בן זומא, הטריף את דעתו של בן עזאי. רבי אלישע בן אבויה הסיק ממנו שאלוהים "לא מתערב בחיינו, אין השגחה ואין משמעות, אין תכלית ואין סיבה, אין צדק ואין משפט, אין שכר ואין עונש, העולם מתנהל במקריות חסרת פשר, רעב ובצורת, מלחמות ומחלות, רעש אדמה ולבה רותחת". ואילו רבי עקיבא תירגם את החיזיון להחלטה לגרש את האלוהים מן ההיסטוריה - לא מתוך הכנעה לעובדה מוגמרת, כדברי רבי אלישע בן אבויה - אלא סילוק אקטיבי. עם ישראל אינו מעוניין בהתערבות אלוהית. לפיכך, תומך רבי עקיבא במרד בר כוכבא, מרד שדורש מאלוהים לא לעזור ולא להפריע, "לא תסעוד ולא תכסוף" (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה). "רציתי ללמד את עם ישראל שגורלנו נתון בידינו, אנחנו מנהלים את חיינו וחורצים את עתידנו, הכול צפוי והרשות נתונה".
והנה, למרבה הפלא, ברנדס בוחרת באדם החש נוכחות אלוהית במציאות כדי לספר את סיפורו של רבי עקיבא, סיפור שעיקרו גירוש הא-ל והעצמת האדם: רחל בת כלבא שבוע, אשת רבי עקיבא, המתוארת נביאה בפי הבריות. לרמוז, שאין חיות עצמאית לתורה ולמציאות שכולן אנושיות. נדרשת נבואה. נדרשת נוכחות ומעורבות אלוהית. ונדמה, שאף רבי עקיבא, גדול מסלקי האלוהים, מודע לכך. מרדו הגדול נכשל: "מה עשיתי? הסנהדרין חרבה, בתי המדרש נהרסו, אלפי תלמידי נהרגו, יהודה טובעת בדם, המטתי על עמי אסון, אסון לדורות". והלכך, ערב מותו, מפטיר לרחל הנביאה: "שלך... התורה שנתתי לעם ישראל היא שלך". תורתו האנושית של רבי עקיבא עוברת לנחלת הנבואה, לנחלת האלוהים. אלוהים מוכרח לשרוד בבית המדרש ובהיסטוריה. האדם אינו לבד במערכה: אלוהים עודנו נוכח.
רחל מחברת את ספר רבי עקיבא וחבריו, את קורות חייהם - מעגנת את דמויותיהם בכתב. ועם זאת, היא מודעת לצורך לחבר גם את הלכותיהם, את תורתם, כדי שאף אלה תעוגנה, כדי שאף אלה תהיינה נבואיות. הרי עיסוק בתורה אנושית, בתורה בלתי-מרוסנת, בתורה בלתי-תלויה בא-ל, עשוי להיגרר בקלות להסתכלות על המציאות כאנושית לחלוטין, כבלתי-מרוסנת, כבלתי-תלויה בא-ל. כוחי ועוצם ידי יעצבו את התורה, וכוחי ועוצם ידי יעצבו את ההיסטוריה. אלוהים מת. יחי האדם.
ברנדס מציעה, אם כן, פרשנות חדשנית ומרתקת לשאלת חיבור המשנה, חיבור התורה שבעל-פה. בשונה מן העמדה הרווחת, הטוענת כי התורה שבעל-פה הועלתה על הכתב רק בדיעבד, מצוק העתים - עקרונית, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס ע"ב) - ברנדס מצביעה על פרובלמטיות מובנית בתורה בלתי-מוגבלת, תורה בלתי-מעוגנת במילה הכתובה, תורה שמסוגלת להתפתח ולהשתכלל בהתאם לרצונו ויכולתו של הלומד. תורה בלתי-מוגבלת תגרש את האלוהים מעל כל במה; תורה בלתי-מוגבלת תמית את האלוהים.
זהו המסר שמבין רבי עקיבא -אך רק ערב מותו. ולכן, הוא תלוי ברחל, שתציל את תורתו, שתקבע אותה, שתהפוך אותה לנבואה. שלו - אכן שלה היא.
הפרדס של עקיבא, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן.