על כמה מבין האנשים היושבים כיום במשכן הכנסת אתם יכולים לומר ש"גדלתם עליהם"? אורי אורבך הוא כנראה היחיד. עבור ילדים דתיים רבים אורבך - סופר ועיתונאי המכהן כחבר כנסת מטעם הבית היהודי - הוא סוג של אייקון. ספריו של אורבך הם חלק בלתי נפרד מחוויית הילדות שלנו, הדתיים, אך בשנים האחרונות נראה כי אורבך מתחיל לפנות גם לציבור שאינו שומר תורה ומצוות. זה התחיל עם "מה מברכים על גלידה", ספרו של אורבך שמבקש להיות ה'מורה נבוכים' לילד החילוני הסטנדרטי, וכעת עם "חכמינו לימינו", סדרה חדשה בה מספר אורבך לילדים את סיפורי חז"ל, בשפה קלילה ונעימה, עם לא מעט הומור, וכמובן איך אפשר בלי, עם ציוריו הנפלאים של שי צ'רקה.
הכרך השני בסדרה, עוסק בסיפורי טבע, בחמורים ובתרנגולים ובעצי חרובים, באבא חלקיה ובחוני המעגל, ברבי עקיבא וברבי יוסי. הסיפורים לקוחים ממיטב המסורת התלמודית, העיבוד נוח ומתאים לילדים ולנוער, וההשוואה המתבקשת היא לסדרה אחרת, ותיקה יותר - סדרת "כה עשו חכמינו" של יוכבד סגל, שגם על מסריה התמימים גדל כותב שורות אלה. ואכן, השוואה מהירה בין "כה עשו חכמינו" ל"חכמינו לימינו" מבליטה את הצורך בזו האחרונה, המשוחררת מן העמדה המטיפה והדידקטית, ומרשה לעצמה לספר סיפור מחויך, עם מוסר השכל קטן בסוף, ולפעמים גם בלי. אורי אורבך מראה שאפשר לכתוב לילדים לא רק על רבי טרפון שסייע לאמו החולה וקיים את מצוות כיבוד הורים, אלא גם על חמורים מתוחכמים ועל רוחות וגשמים שבאים לפי הזמנה. כלומר, הרצון להטמיע בקורא הצעיר חינוך וערכים לא נזנח, אך יחד איתו מגיעה ההכרה שהסיפור צריך להיות משעשע ופיקנטי, האיורים צריכים לשלהב את הקורא, ובקיצור - שכל המוצר צריך להיות הרבה יותר מושך.
היוזמה להוצאת הספר, כפי שכותב בסופו ד"ר שמואל פאוסט, יועץ מדעי לספר, יצאה מבית המדרש "אלול" להתחדשות יהודית, כחלק מהרצון לקרב את הדור הצעיר - הדתי והחילוני כאחד - למורשת היהודית. אין ספק שסדרה כמו "חכמינו לימינו" תגשים את הייעוד הזה, אך יחד עם זאת, עולה שאלה אחרת: כיצד האגדות האלה, המשונות והקשות להבנה, מיתרגמות בראשו של ילד חילוני או דתי? האם סיפור על חמורו החכם של רבי חנינא, שנחטף בידי גנבים אך לא איבד את עשתונותיו, מסייע לקורא הצעיר "להתבשם מחוכמתם העתיקה" של הסיפורים, כדברי פאוסט, "הנמשכת והולכת מסוף העולם ועד סופו"? ומה עם הסיפור על העז של רבי חנינא, שנשאה דוב בין הקרניים שלה? אכן מדובר בסיפור משעשע, אך כניסתה של אגדה כזו לתוך ספר לציבור הרחב מעוררת תמיהה. ובמילים אחרות: ההחלטה לכלול בספר ילדים סיפורים עתירי-דמיון ופנטזיה - ואין כאן המקום לדון באמיתותן של אגדות חז"ל - מכניסה את האגדה החז"לית לנישה של סיפורי פנטזיה חביבים, שאגדות-עם לא נופלות מהם באיכותן. אם הילד החילוני מחפש סיפורי פנטזיה חביבים, הרי שב"הארי פוטר" ימצא טובים מהם - למה לו רבי טרפון? האם לא עדיף לחשוף בפני ילדי ישראל את הסיפורים ה'ריאליסטיים', המסייעים בתיקון המידות והמוסר, מאשר את הסיפורים ה'פנטזיים', שגם לומדים מבוגרים נבוכים למולם?
למרות הדברים האלה, הסיפורים ב"חכמינו לימינו" מצליחים, ברובם, להביא את הקורא למחשבות אודות עצמו, אודות הטבע והסביבה והחברה ואלוהים, וגם זו אחת המטרות שפאוסט מציב באחרית דבר לספר. מוסר ההשכל גלוי או סמוי בסיפורים, ו"חכמינו לימינו", הודות לכתיבתו המצוינת של אורבך ולציוריו הנפלאים של צ'רקה, מגלה פנים חדשות באגדות חז"ל, ומביאה אותן למחוזות חדשים וטובים. למרות ההפתעה על הבחירה בסיפורי-פלא כאלה בספר לציבור הרחב, אין ספק שסדרת "חכמינו לימינו" ראויה לעמוד בארון הספרים היהודי המתחדש, כסדרה שנוטעת את אוצרות הרוח היהודיים העתיקים בהקשר ישראלי-עכשווי, מתאים לכל ילד וילדה.
חכמינו לימינו, ספר שני בסדרה: חמורים וחרובים - סיפורי טבע, מאת אורי אורבך, איורים: שי צ'רקה, 106 עמודים, הוצאת מגיד