אשת חיל

הבריחה מפגישה אותן עם נשים מהחברה הישראלית כיום. נשים המנותקות מהמשפחה, מהחברה. גם הדיבור וסגנון הלבוש זרים לזה של גיבורותיו של שייקספיר, הפער בין התקופות בהחלט נוכח על הבמה. הנשים הצעירות שותפות בקבוצת דרמה, שמנסה לעזור להן להתמודד עם חייהן, מסתבכות בניסיון להציג, להביע בעדינות, ולשלוט בהבעות הגוף והניואנסים שלהן. הגיבורות של שייקספיר מתייצבות לעזור לשחקניות המתחילות, הן מספרות על החיים מהם נימלטו, על האהבות שלהן ועל המאבק שלהן למימוש רצונן. סיפורים שגורמים לבנות לתהות על מצבן ועל המקום בו הן נמצאות.

אל תוך המפגש, בין הנשים השונות כל כך, מופיעה דמותה של לאה. לאה מביאה אל הבנות קול חדש-ישן, קולה של היהדות, החל מהתנ"ך דרך הגמרא ועד לחסידות, קול שבוחר להעצים את המבט במראה, ומחייב את הבנות (על הבמה ובקהל) לשאול את עצמן שאלות מהותיות בנוגע לחייהן, לחיבור שלהן בין הנפש לגוף, בין הרצון למימוש.

הדיון שנרקם על הבמה לא מתייחס לדיון סביב הדרת נשים בקווים הנפרדים של התחבורה הציבורית, או לשירת נשים בטקסי צה"ל, להפך, נדמה כי המחזה מנסה להתרחק ככל שניתן מהדיון הפופוליסטי הנשמע לאחרונה מעל כל במה אפשרית. הקצב והשפה שעל במת התאטרון מאפשרים דיון פנימי הרבה יותר, השימוש במקורות יהודיים לצד דמויות מתוך מחזה שייקספירי ישן מאפשר לקיים דיון רב פנים, שלא מתאמץ לתת תשובות מהירות אלא רק לשקף את המשמעויות הרבות והמורכבות סביב הנושא.

(צילום: יחצ)

מעבר לרעיון הנהדר, ולהגשה שריגשה אותי מאד, היו רגעים בהצגה בהם החיבור בין המקורות היהודיים לדמויות השייקספיריות לא זרם. היו רגעים שראוי היה למצות יותר. בעולם בו אומנות היא ערך, וחיבור למקורות הוא ערך, הצליחה המחזאית, איריס שביט, ליצור חיבור מיוחד בין שני עולמות. חיבור העונה מחדש על השאלה להיות או לא להיות. כי בודאי להיות, השאלה היא איך להיות, ובאיזו מראה להתבונן.