יום ירושלים--ממש ממש דחוף לי..!!!

הגמרא (ברכות ה') מספרת על רבי אליעזר שהיה חולה, ועל רבי יוחנן שבא לבקרו. כשנכנס רבי יוחנן אל החדר הוארו הכתלים מחמת יופיו.
הביט רבי אליעזר החולה על רעהו ופרץ בבכי. שאלו רבי יוחנן: "מדוע הינך בוכה? האם משום שלא למדת תורה דייך? הרי לא כל אדם זוכה ללמוד כפי רצונו, והלא העיקר הם הרצון והכוונה". "ואם משום הצער שנצטערת בגדול בניך", הוסיף רבי יוחנן לנחמו "אני עצמי איבדתי עשרה בנים"... "לא אלו הן הסיבות לבכיי" נענה החולה, "בוכה אני על יופייך, על היופי הזה העתיד לבלות בעפר"...

אכן - תשובה מפתיעה היא זו, הבאה מפיו של אדם שכל חייו שאף לזכך את גופו מתאוות גשמיות ובז לחיצוניות. אולם מפתיעים עוד יותר הם דבריו של רבי יוחנן, שאף הוא כרעהו, היה זך ונקי מתאוות גשמיות: "על זה ודאי ראוי לבכות". ובכו שניהם...
ומבאר המהרש"א פשרו של ספור זה: הלא ידועים דברי רבי יוחנן "אני נותרתי מהיפים שבירושלים". מדוע אמר דווקא היפים שבירושלים? משום שיופיו של רבי יוחנן לא היה דווקא יופי גשמי - אסטטי גרידא. היה זה יופי קדוש, נשגב, יופי של צלם אלוקים, "כי בצלם אלוקים ברא את האדם", יופי ה"טומן" בחובו יופיה וקדושתה של ירושלים עיר האלוקים, "משוש כל הארץ".
כל עוד היה רבי יוחנן בחיים יכול היה המתבונן בו להבין מהי קדושה, מהו יופי רוחני, מהו צלם אלוקים שאליו יש לשאוף, אולם לאחר הפטרו מן העולם לא ידע עוד איש כראוי מהו אותו יופי, מהי אותה קדושה, ואיש לא יצטער עוד על אבדנם.
ועל כן נענה רבי יוחנן לרעהו: "על זה ודאי ראוי לבכות" ובכו שניהם. על אותן העיתים, שכבר הגיעו בעוונותינו, בהם אין איש שם על לב השפלת מעלת ישראל וארצם, חסרון המקדש, חסרון יופיה של קדושה וחסרון רוממות רוחנית.

ירושלים. "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" אומרים חז"ל (מסכת קדושין דף מ"ט). מהו סוד יופיה האבוד של ירושלים, אותו אנו חסרים ועליו אנו מתאבלים כל כך?
בזמן תפארתה נהגו בירושלים הלכות מיוחדות (מסכת בבא קמא פ"ג). הרחובות היו רחבים במיוחד ונאסר לבנות בהן מרפסות היוצאות אל הרחוב ומצירות את רגלי עולי הרגלים. משרפות סיד או מקצועות אחרים הכרוכים בהעלאת עשן היו אסורים, שלא להשחיר ולכער את הבתים, גם רכוזי אשפה אסורים היו בעיר מפני השקצים המצויים בהם, ואפילו חקלאות הכרוכה בזבול המעלה ריח רע הייתה אסורה, כמו גם גדול תרנגולות או אווזים, ואין צריך לומר חזירים. השווקים הרבים שהיו בירושלים - נוקו מידי יום! (בבא מציעא כ"ו). עולי רגלים, משהגיעו לירושלים, יכולים היו לישון היכן שליבם חפץ, ואסור היה מן הדין ליטול מהם דמי שכירות, אף לא דמי שמוש במטותיו של בעל הבית (מסכת יומא י"ב). תאמרו - היה צר לבני ירושלים מפני הארוח הכפוי הזה? ההיפך הוא הנכון - "מנהג גדול היה בירושלים - מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שהמפה פרוסה אורחין נכנסין" (מסכת בבא בתרא צ"ג) ומבאר רש"י "תקנה טובה היא, לקבלת אורחין, שידעו כי שם יאכלו וילכו שם לאכול".

"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א). מליוני בני ישראל עולים לרגל ופוגשים באחיהם הבאים מכל קצווי תבל. ושם, ב"אורו של עולם" (בראשית רבה נ"ט) הם פוגשים בתים פתוחים ולבבות פתוחים, עד שהפליגו חז"ל במעלת המפגש הזה ובארו את הפסוק "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב ג') - עיר שהיא עושה כל ישראל חברים בשעה ששם עלו שבטים לרגל (ירושלמי חגיגה ג'). (עד שאפילו היום, בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש משהו מעין "כל ישראל חברים" שיהודים מכל המקומות ומכל הגוונים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם).

מנהג היה בירושלים שכל עולי רגלים עולים לגגות לאחר הסדר, לומר את ההלל. ופתגם נטבע בעקבות מנהג זה: "כזיתא פסחא והלילא - פקע אגרא" (פסחים פ"ה). כלומר אכילת שעור של "כזית" מקרבן פסח, וההלל הנאמר בסיום האכילה בירושלים, "שוברים" גגות.

ובכל ההמון העצום והחוגג הזה, מן הנמנע היה, בדרך הטבע, שלא יקרו תאונות. אך מי ששיכן שמו הגדול בבית הזה ובעיר קדשו, שמר על בניו הבאים לביתו, ועשרה ניסים קבועים נראו בכל שנה, בכל רגל ורגל, למליוני האורחים בעיר. "לא נזוק אדם בירושלים מעולם. ולא נפגע אדם ולא נכשל (מעד) בירושלים, ולא נפלה דלקה ולא היתה מפולת בירושלים" (אבות דרבי נתן כ"ח) "ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים" (מסכת יומא דף כ"א).

ולא רק ברגלים, כי אם בכל יום ויום, היו חווים יושבי ירושלים את הנעשה במקדש. קול שער הגדול שבהיכל שנפתח, נגינת הלויים ושירתם. קריאת הכרוז עם שחר: "עמדו כהנים לעבודתכם ולויים לדוכנכם וישראל למעמדכם". כל אלו היו הקולות שנשמעו תדיר בכל רחבי העיר (מסכת תמיד ל') וריח הקטורת מן המקדש אפף את רחובותיה, עד שהנשים שבירושלים לא היו זקוקות עוד לבשמים... (מסכת יומא ל"ט)
כללו של דבר - "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו" (מסכת סוכה נ"א).

וכל זה כאין וכאפס לעומת המקדש עצמו.
בהיכנסו, לאחר הכנה והיטהרות, אל עזרת ישראל שבמקדש, חש כל יהודי באופן הברור ביותר במציאות ה' ובהשגחתו הניסית, בבטול חוקי הטבע ובקדושה המיוחדת והנדירה אותה משרה ה' על עמו.
מן השמיים הייתה יורדת אש על המזבח החיצון ורובצת עליו כמין אריה. צבעה עז כשמש, ואין כל מימות שבעולם יכולים לכבותה.
עמוד העשן העולה מן המערכה שעל המזבח היתמר בקו ישר אל השמיים.
"ועשן המערכה, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו" (מסכת יומא כ"א).

ולמעלה מכל זה - עבודת הקודש עצמה. סדר הקרבנות, הקרבת הקטורת ושאר עבודות המקדש, פעלו באופן תמידי על כל נפשות ישראל, עד שרוממו את כולן, באופן עמוק לאין שעור, למצב של בהירות וזכות הנפש, שלווה ושמחה בלתי מוכרות לנו, ותודעה רוחנית גבוהה להפליא.

"לא לן אדם בירושלים ובידו עוון - תמיד השחר (קרבן קבוע מידי בוקר) מכפר על עברות הלילה ושל בין הערביים (קרבן קבוע לפנות ערב) מכפר על עברות היום" (ילקוט שמעוני ישעיהו ש"צ). וכמו שכותב רבי נחמן (לקוטי מוהר"ן תנינא ז' סעיף י"א): "ובזמן שבית המקדש היה קיים - היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיהו א') "צדק ילין בה" ופרש רש"י: כי תמיד של שחר היה מכפר על עברות של לילה, ותמיד של בין הערביים היה מכפר על עברות של יום ...על כן אנו צריכין את בית המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית מקדשנו, אין אנו יכולים לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו".

ולכן אנחנו עדיין מתפללים על בניין ירושלים, שתבנה במהרה בימינו.