הרב כהנא

שלום וברכה

שאלת קביעת גבולות הגיזרה של תלמוד תורה היא אחת השאלות המרתקות ביותר הקיימות בעולמנו, והיא נידונה באתר זה בהקשרים שונים (למשל, סביב דבריו של פרופ' ליבוביץ וכדו'). עמדתי הידועה היא שקשת הדעות התורניות חייבת להיות רחבה עד מאוד, מסיבות שונות: מהעמדה העקרונית שהתורה נדרשת מ"ט פנים לטומאה ומ"ט פנים לטהרה, ועד העמדה המעשית שאיני חש את עצמי ראוי לקבוע מי בחוץ ומי בפנים, והניסיון ההיסטורי גם מלמד כי ספרים שנשרפו (הרמב"ם) הפכו להיות אבן פינה בבית המדרש, ואנו מכירים גם את מה שהתחולל סביב דבריו של הרב קוק זצ"ל בזמנו. על כן, צריך להיות מתונים מאוד מאוד בשעה שאנו באים לקבוע מה נכנס לבית מדרש ומה לא.
מאידך גיסא, גם עמדה המקבלת כל עמדה הנאמרת בשם התורה היא עמדה מסוכנת מאוד. כתבתי על כך באחד מגליונות צהר:
"ופושעים ייכשלו בם" – דברי תורה עלולים להפוך ביד מבקשי רעה כמקור הרסני המחזק כל מעשה רשע. הרוצה לחפש אילן גבוה כדי להיתלות בו יוכל להצדיק כל עוול: הוא יוכל ללמוד מפנחס כיצד הורגים עוברי עבירות בעריות בפומבי, ולהצדיק רצח במצעדי גאווה אם ירצה; הוא יוכל ללמוד מיעקב אבינו לרמות ולשקר אחרים – אם ירצה; הוא יוכל ללמוד משמעון ולוי לנקום בגויים מסביב – אם ירצה; הוא יוכל להורות על שריפת כל המקומות בהם עובדים גויים את אמונתם – אם ירצה; הוא יוכל לקבוע כי אין בעיה באונס נערה, אלא חובת תשלום לאביה ונישואיה לכל חייו – אם ירצה; הוא יוכל לפעול כדי להרוג מחללי שבת – אם ירצה, ועוד ועוד. ב"ה, חכמי ישראל לדורותיהם לא הלכו בדרך זו, ופוסקי ההלכה למעשה לימדו אותנו כי יש גשר בין התורה שבכתב ובין ההלכה למעשה, והתורה שהם צעדה בדרך של "כי ישרים דרכי ד', צדיקים ילכו בם".
ברם, המציאות הזו של אפשרות נפילה מעלה את השאלה האם מוטל עלינו להתמודד עם נפילות אלו, ואם כן – כיצד. דווקא מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל למדנו כי ".... ע"כ נראה בענין ההלכה של חופש הדעות, שהיא מתאמת בזמן הזה לרוב בעלי הדעות שבעולם, עד היכן יגיעו גבוליה ע"פ השכל. שמא תאמר שאין לה גבול, לא תוכל כלל לומר כן. האחד שאין לנו אפילו מדה אחת בעולם שלא תהי' הקצוניות מזיקתה, ועוד טבע הענין מחייב שיש גבול לחופש הדעות, שאם לא יהי' שום גבול, כ"א יפרק עול כל מוסר מוסכם, עד שיגיע בבינתו הפרטית לסוף הדעה על מה הוא עומד, ואז תמלא הארץ נבלה..." (איגרת כ). , לא זו בלבד, אלא שתופסי התורה אינם פרופסורים, אלא שתורתם נאמרת כתורה מחייבת, וכהמשך למסורת התורה שבעל פה. לפיכך ברור הוא שיש גבול המחייב את מניעת סילופה, ואת הנזקים החמורים העלולים להיגרם מכך. ברם, מן העבר השני אנו מכירים את החשיבות העליונה של הדיון הפתוח בבית המדרש, את חובת "לא תגורו מפני איש" ואיסור ההחנפה, את הזהירות מפני השתקת קולות אחרים בבית המדרש וכדו'. כאשר מדובר בהתערבות של גורמים חיצוניים לבית המדרש – הסכנה גדולה פי כמה. אין מקום לרשות חילונית להתערב בנעשה בתכני הדיון בענייני תורה.
מה אפוא עושים ? כיצד מאפשרים מחד גיסא את תרבות המחלוקת בבית המדרש, ומאידך גיסא נמנעים מאותה קיצוניות העלולה למלא את הארץ נבלה ? השאלה הזו צריכה להישאל דווקא בשעה שלא עומדת פרשה מסוימת על הפרק, אלא מאחורי "מסך הבערות", לאמור: כאשר הדנים בשאלה זו אינם יודעים באיזה צד של המתרס הם נמצאים, ומה יהיה הנושא שיעמוד על הפרק בפעם הבאה, והם כאנשים הנאמנים לאמת יהיו עקביים, ויתמכו באותה עמדה בנושא גבולות חופש הדעה בין אם הם תומכים בעמדה ובין אם לא.
נראה כי ניתן לקבוע שלושה יסודות. היסוד הראשון הוא שאם חפצים אנו כי המדינה לא תתערב בנושאים של בית המדרש – אנו צריכים להקים מערכת שתתמודד עם שאלות אלו. מבחינה תורנית והלכתית כאמור זה לא נכון שאין גבול וכל מה שנאמר כאשר מבססים את הדברים על כתבי הקודש – מותר. לו היינו אנו מקימים מערכת של התמודדות – כמו מועצת העיתונות בתחום העיתונות, בתי דין משמעתיים בתחומי עריכת הדין וכדו' – והיינו זוכים לאמון בשל העובדה שאכן היינו מתמודדים עם השאלות האלו, לא היה צורך בהתערבות גורמים חיצוניים. היסוד השני הוא להקיש מדיני זקן ממרא, ולחלק בין דיון תיאורטי בבית המדרש שעליו לא נידון זקן ממרא, ובין הוראה לאחרים. בכל מקום בו נראה כי גבולות בית המדרש נפרצים ואין מדובר בשאלה תיאורטית אלא בהוראה היכולה להפוך להוראה מעשית – חובה על העולם הרבני להתמודד עם המציאות הזו, ואם לא – צודקת המדינה שהיא מתערבת. על כן, דיון בשאלת חיוב סקילה של מחלל שבת המתקיים בבית המדרש, שאין לו שום הוא אמינא מעשית – מותר; דיון בדבר דין רודף על מי שמביע דעות אחרות משלך, בלי להבהיר כי מדובר אך ורק בדיון מעשי – אסור.
והדבר השלישי הוא לזכור כל הזמן את דברי הרמב"ם: "הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם", שאמנם נאמרו על חובת פיקוח נפש, אולם מלמדים על התורה כולה. דברי תורת ישראל ממשיכים את מייסד האומה, אברהם אבינו, בהצטיינו בעשיית צדקה ומשפט, ומבקשים להביא טוב וברכה לעולם. מעבר למערכת המוסדית של התמודדות עם הגבולות שהוצעה לעיל, ומעבר לקו המנחה והמבדיל בין הדיון בתוך שערי בית המדרש ובין הוראה כלפי חוץ, צריך להתמודד עם הדעות המוטעות בשורשן. החובה המוטלת עלינו היא להוסיף ברכה ואור בעולם, לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמיים, ולהביא את בשורת התורה לעולם כולו. את החושך לא מגרשים במקלות אלא בהוספת אורה, וכאשר היא זורמת מבית המדרש – היא מסוגלת לסחוף אחריה את לומדי התורה כדי שלא יתקרבו לגבולות האסורים, ולדרדור דבריה בצורה מעוותת. פיקודי ד' ישרים משמחי לב.

לאמור: בשם התורה עצמה ניתן חס ושלום להגיע למקומות הבעייתיים ביותר, למלא את העולם בשפיכות דמים, לעשות מעשי קנאות ההפוכים לדרכה של תורה ועוד ועוד. בעיקר כאשר מדובר במשניות מעשיות ולא רק במשניות פילוסופיות עקרוניות (אם כי לעתים אין דבר מעשי יותר מאשר תיאוריה טובה).
לא הציבור צריך להיות הקריטריון, כי אם ההבנה בתורה. השאלה האם עמדה מסוימת מקובלת בציבור או לא היא שאלה משנית (חז"ל אמנם התייחסו גם לשאלה זו באומרם "כשם שמצווה לומר דברים הנשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים). לעומת זאת, השאלה האם עמדה מסוימת נראית מכוונת לתורה עצמה או שהיא מחוללת את ההפך ממה שהתורה מכוונת אליו היא השאלה העומדת במוקד. עסקנו בשאלה זו בשנה שעברה בישיבה, בלומדנו את סוגיות זקן ממרא, ואכן עלו הרבה שאלות ודיונים מסביב לשאלת גבולות הפרשנות הלגיטימית לתורה.

מכאן נובעת עמדתי ביחס למשנת הרב כהנא כפי שהבאת בהפניה לתשובה הקודמת.


כל טוב והרבה אהבה