הבדלים בין לשבות ללא לעשות מלאכה

לשואל שלום,

שאלה טובה וגדולה שאלת, אשתדל לענות במגבלות הזמן והפנאי:

יש כאן שתי מצוות: עשה- "תשבות" ולא תעשה- "לא תעשה כל מלאכה". אתייחס לסוגיה בהקשר של שבת, אך היא נכונה עקרונית גם למועדים.

לשיטת הרמב"ם, תוכנה של מצוות העשה רחב יותר מתוכנה של מצוות הלא תעשה. בעוד שמצות הלא תעשה כוללת איסור על ביצוע מלאכה בשבת, הרי שחובת השביתה כוללת לא רק שביתה ממלאכה אלא גם מדברים נוספים: "נאמר בתורה תשבות – אפילו מדברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם".

ומה הם אותם דברים יתירים? למשל, טלטול חפצים שאין בהם צורך בשבת, טיפול בענייני החול ועוד. "מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנויות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה; ואם היה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם".

(מקורות: הלכות שבת כא, א | כד, יג)

הרמב"ן סובר בשונה מהרמב"ם: לדעתו מצות הלא תעשה כוללת את איסורי המלאכה, ומצות השביתה בשבת מתייחסת אך ורק לאותם דברים שאינם בגדר מלאכה:

"שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח.... הנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה, והטרחים והעמל בעשה הזה".

במילים אחרות המצווה לשבות מחייבת גם שלא נעשה את שבת כיום חול. כלומר, בנוסף לאיסור מלאכה מצווה גם לשבות מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, הוא מבטל את המצווה לשבות.

(מקור: פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא כג, כד)

ראיתי שהרב אליעזר מלמד מסביר בעומק את מטרת כל אחת מהמצוות.

במצוות לא תעשה הדגש הוא על התרחקות מהמעשה הלא נכון: שמירת האיסור אינה לוקחת אותנו קדימה, אלא מרחיקה אותנו מהמעשה הלא נכון ושומרת עלינו שלא נתדרדר אחורה.

מנגד, במצות העשה הדגש הוא על ההליכה קדימה: למשל, הקנית דעה נכונה או מידה ראויה.

(מקור: מורה נבוכים ג, כז)