עשו טובה לעצמכם - וקחו אחריות על האחריות!

"קח אחריות" - כמה פעמים אנחנו אומרים את זה לילדים שלנו, לעובדים שלנו, לאנשים שמתייעצים איתנו. אבל מה זה בעצם אומר? יש הרבה מתודות יפות שעוסקות בפירוק המילה לגורמים והשלכה שלה על כל תחומי החיים, אבל למה באמת אנחנו מתכוונים?

חדשות כיפה אוראל סולימני 01/08/18 12:14 כ באב התשעח

עשו טובה לעצמכם - וקחו אחריות על האחריות!
צילום: shutterstock

יש הרבה מתודות יפות שעוסקות בפירוק המילה לגורמים והשלכה שלה על כל תחומי החיים, ויש אחרת שמראה שזה מתחיל באות א' ומסתיים באות ת' כך שזה בעצם רצון להקיף את העניין השלם.

בעיניי, אחריות היא קודם כל ההבנה שיש משהו שצריך לקחת אחריות עליו – זיהוי המצב.

זיהוי והבנה שמשהו מצריך נקיטה בפעולה מסויימת.

אחרי שהבנו שיש פה משהו לטפל בו, יש לנו בעצם שתי אפשרויות: לחכות שמישהו יעשה משהו או ידריך אותנו לעשות משהו, או לנקוט בפעולה יזומה שלנו. ופה, בעיניי, מתחיל החלק המרתק.

כי לפי זה, באמירה או דרישה ממישהו לקחת אחריות יש סתירה פנימית כמעט כמו "ושמחת בחגך" או "ואהבת לרעך כמוך". אחריות מטיבה וטבעה מונעת על ידי מנוע פנימי שמקור הכוח שלו מצוי אצל כל אחד ואחת מאיתנו.

ואין מה לעשות, אף ילד, אף עובד, גם לא בן זוג יוכל לקחת אחריות כי מישהו אמר לו. אז מה כן? הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לשמש דוגמה. אף אחד לא אוהב את המשפט הזה אבל בסופו של דבר החינוך או הלמידה המשמעותית ביותר מבוצעת על ידי העיניים.

להיות אנחנו כהורים, מורים, בני זוג, מעסיקים – אנשים לוקחי אחריות, אנשים שמזהים מצבים שמצריכים שינוי או נקיטה בפעולה מסויימת. ואז לבצע חשיבה על מרחב האפשרויות שאנו מסוגלים ליצור, בעצמנו או ע"י עזרה, על מנת לשפר את המצב הנתון ולפעול. לפעול מהמקום שאני מבין את החשיבות של  העובדה שזיהיתי משהו שאולי לא ראו או שאולי ראו ולא היו מסוגלים להתקדם משם.

נשמע קל, נכון? אולי כשהזיהוי הוא חיצוני לנו.

אבל מה קורה כשאנחנו פוגשים או מזהים משהו שמצריך טיפול אצלנו או בקשרים שלנו עם אנשים אחרים? מה קורה כשהפעולה לא רק בידיים שלנו? יש שיגידו שאז צריך שניים לטנגו ושאם אין שיתוף פעולה אז אין לי דרך לקחת אחריות.

ואני טוענת שבמקרים האלה נבחנת יכולת לקיחת האחריות שלנו בשיא תפארתה. כי לזהות פגמים, בעיות או ליקויים אצל מישהו אחר זה הכי קל. לפגוש את עצמי זה כבר משהו אחר. להודות שיש לי פה עניין לפתור, מצריך ענווה ויושרה פנימית. שני תהליכים מדהימים פגשתי בשנים האחרונות שלימדו אותי על אחריות.

הראשון הוא הליך הגישור - שמאפשר לאדם לקחת אחריות על הכשלים שלו מול מישהו אחר. בדרך כלל כשלים תקשורתיים. לזהות את הכשל, להיות נכון לשים על השולחן את הצד שלי ולהיות פתוח לשמוע גם את הצד השני ולדעת שיש לו סיפור משלו. לקבל החלטה לא להישאר בתוך סכסוך או מחלוקת, להיות אמיץ להגיד שאני מעוניין לצאת מפה. לבחור יחד עם האדם שמולי שעד עכשיו החשבתי כאויב, לאן לקחת את הסיפורים שלנו ואיך לבנות יחד סיפור מיטבי משותף.

השני הוא הליך האימון - שמאפשר לכל לקחת אחריות על תהליכים אישיים שלו, בכל תחום שיבחר ולבחון מה מצריך שינוי/ פעולה ואיזו. לבחור לעצמי חזון עתידי, לכתוב לעצמי תכנית עבודה ולהגיע ליעד. בשניהם ניתנת לנו הזכות לבחור, הזכות לפעול, הזכות לשנות. ואם ניקח אותה בשתי ידיים, לא נצטרך להגיד לילדים שלנו, לעובדים שלנו, לבני הזוג שלנו לקחת אחריות, זה כבר יהיה חלק טבעי בהתנהלות שלהם  מולנו ומול העולם.

קחו אחריות על האחריות, איש לא יעשה זאת עבורכם.


 

לטורים קודמים של אוראל, היכנסו

 

אוראל סולימני - עו"ד בהכשרתה, מגשרת משפחתית, מנחה בקורסי גישור, מאמנת אישית וקבוצתית, מאמנת ילדים ונוער (ADHD).