כבר הרבה זמן שאני תוהה על ענין הגבולות, שמירה על הנחיות או שמירה על עולם המצוות בעולם שבו מאתחלים הכל מחדש, שהכל מתפרק בו. בגירושין, מתפרק הבית ומגיע ערב שבת עם עצמך בפעם הראשונה. את כבר לא שייכת למישהו והילדים כרגע לא איתך והכל ממשיך. הדלקת נרות, תפילה ובסוף- קידוש. לבד.
פירוק הבית זה זמן שבו פתאום עולם המצוות לא מובן מאליו. אין משפחתיות, הכל מתפרק. הזמן לבד הוא כמו מראה מאוד נוקבת לחיים שלך. והמסע הזה מביא אותך לבירור פנימי על הבחירות וההחלטות שלך. מכריח אותך לברר אם קיום המצוות הוא מתוך הרגל.
האם הפולחנים הדתיים או כל הרגל שהכנסתי לחיי, הוא חיצוני בעולם שלי? ואם כן, מה פנימי? אני עושה קידוש לעצמי כי הורגלתי או שאני עושה קידוש כי אני אמא, או אישה של מישהו? ומה קורה כשאני עם עצמי? אני צריכה לקיים את המצוות האלה? פתאום את יושבת לבד בקידוש ולרגע מתבלבלת. "שלום עליכם", או שישר ניגש לקידוש? אני שואלת את עצמי. או שאולי נוותר גם על זה? להתפלל עכשיו? מה עושים במצב הזה?
ועכשיו בקורונה זו בטח שאלה של הרבה מאיתנו. לא צריך לפרק את הבית בשביל זה. בבידוד או בסגר, גם בליל הסדר השנה, כ"כ הרבה היו לבד ואולי גם הם אמרו לעצמם: אולי אזייף קצת ולא אגיד את כל ההגדה. ועברו מקדש ורחץ ישר להלל נרצה.
וגם רואה אנשים שבתוך התקופה הזו יכלו לוותר. הקורונה סגרה עליהם והם יכלו להשתבלל בתוך הבית ואף אחד לא היה מכריח אותם ללכת למנין או להניח תפילין, ומי בכלל יראה אם הפעם הם לא יהיו שם, מי ישים לב אם הם לא יקיימו מצוות?
ועדיין בתוך כל זה, אנשים יוצאים למרפסות, מתפללים, מוציאים ספר תורה וכל הרחוב שומע. במרחק של 2 מטר, כמובן. עם הנחיות הבריאות לקורונה. וגם בהנחיות לשמירה מהנגיף,כשאני לבד, מי יראה אם שמרתי, מי ישים לב אם יצאתי מהבית וחרגתי? הרי זו רק אני ועצמי. ושוב מגיע סופשבוע קורונה לבד בלי הילדים וחברים שולחים הודעה: את באה לשבת, בקטנה? נהיה מעט אנשים.
נקרעתי בתוכי, כי גם הלבד סוגר לפעמים והיה יכול להיות נחמד לצאת החוצה ולראות עוד עיניים חוץ משלי. אז לשמור על ההנחיות? מי ישים לב? זו רק אני. ואז נדלקת לי נורת האזהרה של אמא היקרה שלי, שבקבוצת סיכון, מגיעה להקרנות כל יום ואני מרחוק, בעיר אחרת. לא יכולה לבקר אותה, ללוות אותה או לגשת. וגם הילדים שלי עוברים בין אבא שלהם לביני. לא רציתי להפר הנחיות, לסכן אחרים ובחרתי להישאר עם עצמי.
מאז הגט, הרבה אומרים לי: התגרשת- אז תורידי כיסוי ראש, תוותרי לעצמך בהלכות, תתפשרי על פחות.
ואני הולכת עם פאה מאז הגט, ממשיכה עם כיסוי ראש מלא. אחרי שהתרגלתי בשנות הנישואין לכסות במטפחת.
אומנם אני מרגישה שקצת התפרעתי ושחררתי את השיער שנראה כביכול פזור, אבל בעצם החמרתי.
ויגידו אבל התגרשת, למה את שומרת על מצוות, תורידי כיסוי, תתחילי מחדש.
ומשהו בי אומר, זה חלק ממני.
אם אני לא אשמור על זה, אז על מה אני אשמור, מה ישמר מתוכי.
אם אוותר גם על עולם הערכים הזה, אז מה ישאר בי, מה ישאר ממני וכמה רחוקה אהיה מעצמי ומעולם הערכים שלי, מהמטרות שהצבתי לי.
אז ויתרתי על שבת עם חברים, גם בגלל הנחיות וגם כי חשובים ההורים.
ואני אומרת לעצמי שום דבר לא אמור להיות חיצוני, הכל צריך להיות פנימי, הכל מתחיל אצלי. אלוהים אולי למעלה אבל אף אחד פה לא בודק אותי, זה רק אני בודקת את עצמי, זו רק אני אחליט אם יהיה שלום עליכם בשבת, ורק אני אחליט אם הצנע לכת עם אלוהיך זה גם כשאף אחד לא רואה אותי ואם אני שומרת על ההנחיות או שומרת על מצוות.
עצמאות זה המקום הזה בו אלוהים הוא לא גרגמל וגם לא טוב טוב הגמד. הוא שם ואת פה ויש בינינו דיבור חיובי. בלי שאריות של קולות חיצוניים.
אני רוצה בקרבתו ובוחרת כל יום מחדש להמשיך את זה .
עצמאות היא האמת שלי. הבחירה להיות נאמנה לעולם הערכים שלי גם כשרואים אחרים שחושבים שמותר להם אחרת.
עצמאות היא קבלת החלטות יומיומית. התחייבות אישית.
עצמאות היא קודם כל להאמין שיש מקום לדעה שלך, לרגשות שלך והכל טבעי והגיוני.
זו העצמאות שלי.