כל היוצא למלחמה כותב גט כריתות לאשתו

שלום וברכה

בקיצור בעת הזו:

אשמח אם תראה שיעור כללי שניתן לפני כשנה בסוגיה זו.

ההכרעה לא לעשות זאת כנוהל קבע ליוצאים לקרב ינקה גם מהערכת מצב שהדבר יחליש מאוד את חיילי צה"ל, ואסור לנו לפגוע במורל הלוחמים.

נראה שלא עוד.

אחרת, לא הייתי עונה לשאלתך בפומבי דווקא בעת הזו.

שכן עתה חובה עלינו לחזק, לתמוך, לעודד, להעצים, לעשות כל שנדרש כדי לתמוך בחיילינו, בנינו, נכדינו, בתושבים הנתונים בסיכון, בכולם. וכל הפעולות צריכות להיות מכוונת לשם כך.

ולכן, עיקר התשובה (מעבר לדיונים ההלכתיים הממוקדים) צריך להיות האם זה יסייע למאמץ המלחמתי או יפגע בו.

זו לא שאלה שמותר להכריע בה כיחיד. צריך לכנס את הרבנים מעולמות מגוונים ולדון בכך.

כשיתקיים הדיון הזה אני נוטה יותר ויותר לחשוב שהדבר הנכון לעשות הוא להחזיר הלכה זו למקומה, לא על ידי גט כריתות, אלא בצורה יותר מתונה: מינוי שליח.

נראה שבעולם שבו (לדוגמה) מטפחים את יפוי הכוח המתמשך שדומה למינוי שליח (עם כל ההבדלים), המפנה מבט לעתיד, על אף שהוא הופך כל אחד למודע למותו;

בעולם שבו אנו לומדים את המחיר הכבד של חטופים ונעדרים;

בעולם שבו התחנכו יותר להישיר עין למציאות –

יהיה נכון להחזיר זאת, ודווקא כעת.

כדי שידע כל חייל המסכן את נפשו למטרה העילאית של הגנת עם ישראל,

שאם חס ושלום לא נדע את גורלו –

אשתו האהובה לא תיעגן.

והנכונות שלו למסירות הנפש הנדרשת בעת הזו תגבר. לא תיחלש.

כאמור, הדבר תלוי הרבה בהערכת המצב, וזו הערכת המציאות שנראית בעיניי נכונה.

הדרך הראויה לעשות זאת היא על ידי מינוי שליח.

ויהי רצון שלעולם לא נזדקק לכך.

"המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד".