פחד. יש לי סיפור איתו. הוא לא נוכח המון בחיי, בגדול אני מהמסתערים אבל לפעמים הוא מגיע, מקטין, משתק, מעכב, חוסם. ממש תוקע. מן תחושה תקועה כזו. השבוע, כשה"ביבי" שלי חגג (על גדות הירדן) יום הולדת שמונה, נזכרתי בפעם שהפחד לא הגיע ואז הגיע.
לפני שמונה שנים, בעיצומם של הכלייזמרים, הייתי בעיצומה של לידה. בשונה מלידות קודמות, הייתי כבר ממש יולדת מודעת, עם ארגז כלים נרחב של ליווי לידה, העברתי קורסים "עובר ומלואו" של הכנה ללידה עם דר' אבנר שיפטן, והכל היה מוכן ללידת בית מדהימה עם דר' אבנר ומיילדת שהיא גם חברה אהובה. אבל הלידה התעכבה, ניסיתי הכל, והיא לא התפתחה. 23 שעות, בגוף, בנפש וברוח. היה לי ולשני המלווים המושלמים שלי את כל הידע, האמונה, והביטחון, שהלידה הטבעית תתרחש, אך היא נעצרה לשעות רבות, בפתיחה כמעט מלאה. אחרי שניסינו הכל- ירדנו לבית החולים, שם ראו שיש ירידה בדופק והכניסו אותי לניתוח חירום.
הגיע אלי מישהו ענק, ממש ענק ומפחיד, שאיני יודעת מה היה תפקידו בחדר הניתוח, אבל הוצפתי בפחד מוות, ורגע אחר כך התפקעתי מצחוק. הבנתי, שעד רגע זה, לא פחדתי. כל כך ידעתי, סמכתי, האמנתי. ובכל העשרים ושלוש שעות שחלפו לא פחדתי. עד הרגע הזה, שבו ממש ממש פחדתי והבנתי שאי אפשר ללדת בלי רגע של פחד. צחקתי, ממש צחקתי ולאט לאט נרדמתי אל תוך חומר ההרדמה הכללית. בהתמסרות מלאה ושחרור אחיזה.
פחד = דחף. הפחד אכן עוצר וחוסם כדי לדייק את השער, את התנועה הבאה. הוא משתק ומשתיק את התנועה המובנת מאליה כדי שנשתוק רגע ונקשיב פנימה, לדחף עמוק שמבקש לחדש את צעדינו, תנועותינו. הוא לפעמים מקפיא וגורם לנו לעמוד על שמרינו, ובעצם שומר ומזמין אותנו להטפיח מבפנים חיים חדשים.
הוא מקטין אותנו, ובהקטנה זו מחבר אותנו לגודל שבבריאה ולגדולה שבתוכנו. בתהליכים אישיים ובקורסי התמקדות, כשהפחד מגיע אני מלאת התרגשות. הוא שומר ומגן ועם זאת הוא גם יודע. הוא ממש השלב שבו מופיעה תנועה, פרקטיקה, ידיעה מעשית חדשה.
אני אישית למשל, השבוע, פגשתי את הפחד ואי ידיעה, ממש בקטנה ברגעים הראשונים שהילדים קפצו למים העמוקים של הירדן, כשיהונתן עבר משהו עמוק וכואב שלא היה "בשליטתי", בסינכרון שעוד לא רואה איך מתיישב עד הסוף, בין האימהות לשליחות השנה, בתחושות מורכבות שלי עם עצמי ועם אהובי, שבחרו דווקא בשבוע של גן עדן בירדן שבו התפנה מרחב לצוף ולהציף...
דווקא כמסתערת, למדתי להודות ולברך את הפחד. ולהבין את התפילה "ותן פחדך" שמזמינה עצירה, הקשבה ובסוף גם התמרה של פחד לדחף. לפעולה קשובה ועמוקה ואפילו לידה חדשה. הוא נוטה להקטין, אבל בסוף מרחיב את התמונה, את התפיסה.
בפתחה של שנה חדשה, בצילה של הקורונה. מגיעים אליי במפגשים עם אנשים, הרבה קולות של חששות, פחדים ואי ידיעה. אני מברכת את כולנו שנסכים לקבלם בברכה, להאט, להקשבה לדחף שבפחד ולעצה העמוקה שנובעת מתוך ההשתקה.
איך עושים את זה? מכירים בתחושה, בפחד, בחשש, באי ידיעה. נותנים להם להיות מורגשים בגוף ולא רק בתודעה המציפה. איפה בגוף אני מרגיש/ה את התחושה? נפתח מערכת יחסים של הקשבה, ממש נזמין את התחושה לפגישה (בטוחה) לשמוע את נקודת מבטה.
נכיר בתפקידה ובמה שהיא מחזיקה בתוכה. נשהה איתה באי ידיעה. (כמו שופר) פשוט בהמייה. נוכל לבדוק למה היא זקוקה, ואיזה משאלה היא נושאת בתוכה. ואולי גם חיבור לידיעת השלם העמוקה שאותה מנביעה ומניעה. אז בפתחה של שנה חדשה, ובעיצומה של תקופת אפופת אי ידיעה, אני מאחלת ומברכת את כולנו לקבל גם את הפחד באמון ואהבה.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצה בשם "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com.