נדמה, שלא מעט רווקים שרויים בסוג של קונפליקט. מצד אחד, יש חיים מעבר לדייטים. הם לומדים, עובדים, מתקדמים, משתנים, מכירים חברים חדשים, מפתחים תחביבים, ומרחיבים תחומי עניין. בונים את עצמם. מצד שני, מרוץ החיים היומיומי פוגע לא מעט במסע החיפושים. כשאדם שקוע עד מעל הראש בלימוד למבחן חשוב, או בבניית קריירה משגשגת, הוא מספק לעצמו תירוצים. לא נורא שלא התחתנתי, הוא אומר לעצמו, בעתיד אני ארוויח בגדול ממה שאני מספיק היום. נפגוש את החבר'ה בסיבוב. אז נתחתן עוד שנה, בקטנה.
לא צריך מחקר מדעי, כדי להסיק שהקריירה, לגווניה, נושאת באחריות לא קטנה לתופעת הרווקות המאוחרת. אידיאל המימוש העצמי השתרש כל כך חזק, שהצלחה בלימודים ובעבודה ממלאת את האדם בסיפוק שיכול די בקלות להחליף חיי משפחה.
 |
|
(איור: יוסי שחר)
|
יהיו שיאמרו, באמת נכון. או בביניישי''ת מדוברת - 'אין הכי נמי'. אני לא רוצה להיות עוד מורה חסר השפעה, לא מתאים לי לסיים את התואר בממוצע נמוך ולהיות שכיר מתוסכל כל החיים, אז אני אסבול קצת עכשיו למען צביעת העתיד בוורוד זוהר יותר.
עקרונית יש בכך, לדעתי, הרבה אמת, אבל המציאות חזקה מכל חלום. ורוד או כתום. המציאות מוכיחה שקשה, עד בלתי אפשרי, לשרטט את העתיד. אדם אומר לעצמו הנה שנה הבאה אני אתפנה, אבל בשנה הבאה יש משימות חדשות, אתגרים חדשים. ככל שהגיל עולה האדם יותר מקובע על עצמו, פחות גמיש כלפי הצד השני, ולא מעט פעמים גם פחות אטרקטיבי בעיני העולם.
זה פשוט לא שווה את המחיר. שום קריירה בעולם אינה מצדיקה פגיעה בזוגיות. שום ג'וב לא מספק יותר אושר מבניית משפחה חמה לתפארת העם, הארץ, וימי הזקנה, סליחה על פרץ הפולניות, שמתקרבים כל דקה בעוד שישים שניות. חייבים לעצור ולעשות חושבים. להבחין בין עיקר לטפל. להוריד מתח, להפחית לחץ, ולהתרכז בחיפוש האבדה. הבוס, תתפלאו, לא יברח לשום מקום. גם לא המרצה. יותר סביר שאנחנו בורחים מעצמנו. בורחים מההתמודדות עם הסטאטוס המעיק אל עבר מחוזות נעימים יותר, אל תחומים שבהם אנו מצליחים יותר.
אז אולי מיקי שיינפלד צודק, צריך איזה 'חוק למניעת בדידות' כדי להציל את עצמנו מעצמנו. מה דעתך, חברת הכנסת סתיו שפיר?