אינני יודעת כמה מכם זוכרים עדיין את השיר הישן הזה של "התרנגולים", אבל כשאני חושבת על קשיי התקשורת עקב פער הדורות, תמיד עולה בראשי השורה הזו מן השיר. משום מה היא פשוט מתאימה למה שקורה ביני לבין בת העשרה שלי.
זה יכול להיות למשל בסיטואציה מעין זאת:
בתי מגיעה הביתה מבית הספר ושואלת אותי: "אמא, נחשי כמה קבלתי במבחן אנגלית?"
אני ממש לא יודעת למה היא מתכוונת. האם היא מתכוונת באמת שאנחש? ואלי היא מעונינת שאומר לה ציון מעודד דוקא? ואלי שאפחית מן הציון הממשי כדי שתוכל להפתיע אותי?
איך שלא יהיה, השאלה מלחיצה אותי, כי היא דורשת ממני תשובה מידית וזה קשה. קשה מאד לתת תשובה מידית מבלי לחשוב בנדון על כל השיקולים האפשריים כדי להמנע מלפגוע בבתי. ומה לא אעשה כדי למנוע ממנה כאב? הנה אני רואה אותה עומדת ומצפה ממולי בעינים חצי נוצצות. בעוד חצי דקה כבר לא תהיה לה סבלנות להמתין לתשובות השקולות שלי. היא רוצה ניחוש מידי, ואני מנסה את מזלי: "קבלת אולי תשעים ושש?"
אופס! טעות! לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה. הבת היקרה מתרעמת: "אמא! איך את יכולה לחשוב שקבלתי כל כך מעט?"
"נו אז קבלת מאה ושתים?" אני מנחשת שוב ציון גבוה בכוונה, כדי לתקן את הטעות הקודמת. (הציון הזה אפשרי כי הבת שלי זריזה ותמיד מספיקה לענות על שאלות הרשות שמוסיפות ניקוד).
אופס, שוב נכשלתי. הבת כמעט בוכה ואני תוהה מה כבר אמרתי שמפריע לה הפעם?
"לא מספיק לך שאקבל מאה? בלי מאה אני כבר לא מספיק טובה?" מיבבת הבת.
"בוודאי שאת מספיק טובה. את טובה בשבילי בכל צורה. גם אם תקבלי חמישים." אני ממהרת להבטיח לה. כדרכי, אני מתקנת את הטעויות שלי על פי התגובות שלה ועושה טעות על גבי טעות.
אופס, התשובה הזאת היא כשלון מוחץ. מה קרה הפעם?
פני בתי היקרה מתעוותות למשמע התשובה האחרונה שלי: "זה מה שאת מאחלת לי לקבל? כל כך מעט?"
ואני הרי התכוונתי לעודד אותה ולענות על שאלותיה. רציתי להראות לה, שאפילו בציון כושל אקבל אותה כמות שהיא. מענין איך אצלה הדברים נתפסו לגמרי אחרת. לפעמים מתחשק לי להרים ידים ולומר: אין מה לעשות! פער הדורות. הילדים שלנו מקבלים ברצינות כל מה שאנחנו אומרים כבדיחה או סתם כמשחק, ולהפך, בטוחים שאנחנו לא רציניים, דוקא כשאנחנו מתכוונים ברצינות. אני מתחילה להרגיש כמו המועמד לחקירה בסדרות האמריקאיות שהשוטרים מסבירים לו שכל מה שהוא יאמר יוכל לשמש כנגדו...
אני מנסה להמשיך, ושואלת: "אז כמה קבלת באמת?"
והבת בפנים נפולות אומרת : "תשעים ושמונה."
"זה ציון טוב מאד." אני מנסה לעודד אותה.
"בכלל לא טוב. הייתי צריכה לקבל מאה." ממשיכה הבת להרעים את מבטה.
"נכון שיותר טוב מאה, אבל בכל זאת גם תשעים ושמונה זה ציון מכובד. הרבה בנות בכתה שלך היו שמחות לקבל אותו."
"אני זה לא בנות אחרות. אני אני. ותשעים ושמונה זה לא בשבילי." פוסקת בת העשרה שלי ויוצאת מן המטבח.
ואני נשארת תוהה ומבולבלת: בעצם, מה היא רצתה ממני? למה היא צפתה?
****
וכך נראות רבות מן השיחות שלנו.
זה יכול להתחיל ב"אמא, נראה לי שהשמנתי קצת...", ומה שלא אומר אצא אשמה בכך שאני או עיוורת ("איך את לא רואה שהשמנתי") או לא מפרגנת ("אני לא מאמינה שאת מסכימה איתי") או סתם קלת דעת ("אבל אמרת שלא נראה לך... איך את יכולה לשנות כל הזמן את דעתך?").
לפעמים אני אפילו מוצאת את עצמי מתנצלת על כך שלא הכרחתי אותה לעשות דברים, למרות שהתחננתי ממנה לעשותם. כמו בעניין הסנדלים שהתחננתי ממנה שתבוא איתי לקנות ולא היה לה זמן, עד שכל הבנות בכיתה הופיעו עם סנדלים חדשות ופתאום מצאתי עצמי מותקפת ב"איך לא הכרחת אותי לבוא איתך..."
שתי הארות
לפעמים נחה עלי ההשראה ואיזה אור מבהיק אלי מתוך האפלה. כשאני מנתחת ביני לבין עצמי את מה שמסתתר מאחורי המילים של בת העשרה שלי, נדמה לי שלמרות כל ההופעה הבטוחה והמרשימה שלה היא פשוט לא בטוחה כל כך בעצמה כמו שהיא נראית. היא בעצם מחפשת דרך, ותוהה איך להתנהג ומה לעשות. היא רק אינה יודעת איך לנסח את השאלות שלה באופן ברור. וזה די מובן. מתי בת שואלת את אמא שלה "האם את אוהבת אותי?" רק אם היא בטוחה במאת האחוזים שהדבר נכון. אם בפנים הבת היקרה שבירה ופגיעה וחסרת בטחון, היא לא תרשה לעצמה להיחשף לתשובה שאינה ברורה לה מראש.
לי כהורה כל כך מובן וברור שאני אוהבת אותה. איך יתכן שהיא אינה יודעת זאת? אבל לפי כל ההתנגשויות שלנו, נראה שבתי באמת אינה מודעת ליחס שלי כלפיה, והיא מתרגמת לעצמה כל מיני אמירות שלי על פי הדיאלוג הפנימי שלה, שאין לו קשר למה שהתכוונתי. נראה לי כאילו הבת היקרה שלי משחקת אתי באיזה מן משחק שבו כל מה שאומר לה תמיד יראה בעיניה ההפך. מפני שהיא אינה בטוחה שאני אוהבת אותה באמת.
לפעמים אנחנו צריכים לסלוח לעצמנו על הטעויות שאנחנו עושים כדי להתחיל דף חדש במערכת היחסים במשפחה. אחרי שחשבתי על כך, החלטתי שתי החלטות חשובות:
האחת, שלא להכנס אתה למשחקים בהם היא מנחשת מה שלא אמרתי ואני מנסה לרצות אותה.
והשניה, שלא אשכח לומר לה לעתים מזומנות בפה מלא ובגלוי: אני אוהבת אותך, בת עשרה יקרה שלי.
כשבני העשרה מפגינים כלפי חוץ מן בטחון עצמי מתרברב ומראים שהם יודעים יותר טוב מאתנו איך צריך לנהל את הבית המשפחה ואת העולם כמובן, אנחנו, בתור המבוגרים, לא צריכים לכעוס עליהם כל כך. הם באמת מחפשים משהו שמגיע להם בזכות - שיאמרו להם את אותן מילים מתוקות שאמרו להם בילדות, כשהם היו באמת מתוקים וקטנים.
כל כך חבל שכשהם גדלים, ואיתם גדלות הטעויות שלהם; אנחנו כהורים, נוטים לראות בזכוכית מגדלת את כל השגיאות שהם עושים. (מה עם כל השגיאות שאנחנו עושים?) נכון שזה נובע מרצון לתקן ולעזור להם, אבל אולי מוטב לאזן את ה"תיקונים" האלה על ידי מילים של חיבה שיראו לילדים היותר גדולים שלנו שהם חשובים לנו בכל גיל שהוא? (אנחנו בעצמנו לא היינו רוצים שיאמרו לנו יותר מילים טובות?)
לאור השינוי שבצעתי, חלה תזוזה של התקרבות ביני לבין בת העשרה שלי. אני תולה תקוות בכך שיחס אוהב יפתור אצלי ואצל הורים אחרים חלק מקשיי התקשורת של גיל ההתבגרות.
חבל שלקח לי כל כך הרבה זמן לגלות זאת. אבל לגבי, כמו לגבי מי שלא עשה זאת עד עתה, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
אני אוהבת אותך, בתי היקרה.