"לא ייתכן שקהילות תמנענה מנשים להתפלל בבית הכנסת"

בימים האחרונים, רבים מחבריי ומכריי שמחו והתרגשו לשוב לתפילת הציבור בבית הכנסת. אבל לצערי, בקהילות רבות העדיפו לבכר את נוכחותם של חברי הקהילה על חשבון מקומן של חברות הקהילה

חדשות כיפה הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ' 25/05/20 10:03 ב בסיון התשפ

"לא ייתכן שקהילות תמנענה מנשים להתפלל בבית הכנסת"
צילום: Hadas Parush/Flash90

בימים האחרונים, רבים מחבריי ומכריי שמחו והתרגשו לשוב לתפילת הציבור בבית הכנסת. לצערי, שמחה זו לא היתה מנת חלקן של כולן. בקהילות רבות העדיפו לבכר את נוכחותם של חברי הקהילה על חשבון מקומן של חברות הקהילה. בין אם משיקולים מספריים (הגבלת 50 מתפללים בחלל בזמן נתון), ובין אם משיקולי מקום ("הלאמת" עזרת הנשים לצורך יצירת רווחים בין המתפללים) – נשות הקהילה התבקשו לא להגיע לתפילה. במקומות מסוימים אף הגדילו לעשות ופתחו את השערים גם לילדים מתחת לגיל מצוות, בזמן ששערי עזרת הנשים נותרו נעולים וחתומים. 

ההצדקה למהלך היא לכאורה הלכתית שכן נשים אינן יוצרות בנוכחותן "מניין" הדרוש לצורך קיום תפילת הציבור, אך מכיוון שהחידוש השבוע היה בכניסה לבתי הכנסת, ולא בעצם התפילה במניין (שהתקיימה מחוץ לבתי הכנסת במהלך התקופה) – טיעון זה אינו מובן כלל וכלל. במיוחד לאור העובדה שבחלק מבתי הכנסת נשמרו מקומות עבור ילדים שאינם נספרים למניין.

שמעתי מאבי מורי בשם הרב סולוביצ'יק זצ"ל, שאחרי יצירת המניין על ידי עשרה אנשים בוגרים, כל איש ואשה שמצטרפים לתפילה הם חלק מהציבור לעניין תפילה בציבור. מסיבה זו נשים עונות לברכו וקדושה, ואומרות קדיש במניין. הרמב"ם כותב ש"תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים" (הלכות תפילה פרק ח הלכה א), ולכן סגירת עזרות הנשים מהווה פגיעה בעבודת ה' שלהן, על אף שהן אינן יוצרות את המניין מלכתחילה.

בית הכנסת, כשמו כן הוא, מקום ההתכנסות של חברי וחברות הקהילה. הקהילה כוללת אנשים, נשים וטף כמאמר הכתוב בספר דברים (לא, יב): "הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְי אֱ-לֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת". ביטוי זה מוזכר גם ביחס למעמד הר סיני, עליו נקרא בחג השבועות הקרוב: "י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְי אֱ-לֹהֶיךָ֘ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְי אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י" (ד,י). קהילות אשר מונעות מנשים להתפלל בבית הכנסת פוגעות בשלמות הקהילה, ובכבוד הבריות של נשות הקהילה.

דוגמה להימנעות מפגיעה בנשים ביחס להגעתן לבית הכנסת, ניתן למצוא בדברי הרמ"א (אורח חיים סימן פח): "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר... ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבית הכנסת כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ". מנהג זה, שאינו נוהג היום ברוב קהילות ישראל, אוסר על נשים להגיע לבית הכנסת בימי הנדה. אך על אף שהרמ"א מציין שבמקומו נהגו להחמיר במנהג זה, הוא פוסק שאין לנהוג כך בימים נוראים מכיוון ש"הוא להן עצבון גדול" להישאר מחוץ לבית הכנסת כשכולם מתאספים בו. 

אף בימינו, כאשר לא ברור כלל עד מתי תימשכנה ההגבלות על מספר המתפללים בבית הכנסת, לא ייתכן שקהילות תמנענה מנשים להתפלל בבית הכנסת ובכך לגרום להן לעצב רב. בחג הקרוב נשים רבות תאמרנה יזכור על יקיריהן. הרחקתן מבית הכנסת ומאפשרות קבלת התמיכה הקהילתית - עלולה להקשות עוד יותר על המעמד. כל קהילה תוכל למצוא את הפתרונות שיאפשרו לכלל חברי הקהילה תפילה במניין וקריאת התורה על פי תנאי המקום ואנשי הקהילה – תוספת מניין בשעה מוקדמת, פיצול מניינים בחללים שונים בבית הכנסת, המשך קיומם של מנייני החצרות ועוד. במיוחד לקראת חג השבועות, עלינו להתאמץ ולאפשר את קבלת התורה המחודשת לכלל הקהילה, בבחינת "ויחן שם ישראל" - כאיש אחד בלב אחד. 

 

 

הכותבת: הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ'-מורת הלכה, רופאה, וחברת ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל".