נשים בכל הגילאים והמצבים היו בחלל האולם בבית מזי"א בירושלים כאשר שש נשים עלו להציג את סיפורן בפני הקהל. הצגה חדשה, "אֵם כָּל- חַיָּה", מציגה את ההתמודדות של מיכל, אישה צעירה שנמצאת אחרי לידת בתה השנייה ומתמודדת עם דיכאון אחרי לידה. "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים", כך נפתחת ההצגה, והפסוק הזה חוזר על עצמו גם בהמשך, מוכיח לנו עד כמה הוא נכון.
אחת מהשחקניות, שירי לב, התמודדה בעצמה פעמיים עם דיכאון אחרי לידה ושיתפה את מה שעבר עליה בפייסבוק, מתוך אמונה שזה יביא את הריפו לנשים נוספות. תמר בלום, במאית תאטרון חברתי ויוצרת, הגיעה לסיפור די במקרה, כששירי, שהייתה החניכה שלה בשירות לאומי, הציעה לה לפתוח קבוצת תאטרון עבור נשים שהתמודדו עם דיכאון אחרי לידה.
הבאת חיים שמביאה את האישה אל תהומות המוות
הן פרסמו ברשתות החברתיות, ואט אט גיבשו קבוצת נשים שרצו להשמיע את קולן. "זאת לא הייתה קבוצה טיפולית, אני לא מטפלת", מבהירה תמר ומתייחסת לעוד אתגר, "אני לא ילדתי אפילו פעם אחת ואני גם לא נשואה, מה לי ולזה. אבל שירי הייתה בטוחה שאני השליחה עד שנסחפתי בעצמי לתוך החלום שלהן".
התהליך התחיל לפני שנה וחצי, וכמו כל פרויקט עצמאי בתחום האמנות, לא היה פשוט. תחילה הן התאמנו בסטודיו במרכז הארץ, במיקום שיתאים לכולן. לאט לאט עלו החומרים, והנשים שיתפו את הרגעים האישיים שלהן סביב נשיות ולידה. אחת מתוך חמש נשים בישראל מתמודדת עם דיכאון אחרי לידה, ועל פי היוצרות, מדובר בקונפליקט בלתי נתפס, הבאת חיים שמביאה את האישה אל תהומות המוות.
צילום: עטרת גרסטל
צילום: עטרת גרסטל
גם מי שלא חוותה דיכאון יכולה לראות את עצמה על הבמה
הזמן עבר, ולמרות הפרגונים מהסביבה וההתלהבות של עמותות שונות, גב כלכלי שיאפשר את הרצת ההצגה עדיין לא הגיע. אז הן לימדו את עצמן איך לפתוח קמפיין לגיוס המונים, והצליחו להגיע ליעד- 40,000 שקלים. "הכל היה מתרומות של אנשים בודדים, לא שיערנו את ההתלהבות של הקהל", מספרת תמר, "הכל היה מתרומות של אנשים בודדים. אז התחוור לנו שיש נושא שהעולם מבקש לשמוע". הכתיבה הייתה מלאכת אריגה מכל הסיפורים והחוויות האישיות של השחקניות שחוזרים אצל כולן. "מהכל ביחד כתבתי הצגה על אישה כללית שקוראים לה מיכל. את ההצגה בניתי כך שכל הזמן יש ארבע נשים שהן בעצם אותה אחת בזמנים ומצבים אחרים. כך יכולתי להראות את הרבדים השונים של הדיכאון, כשלפעמים היא מדברת עם השכנה ולפעמים לא מסוגלת לקום מהמיטה".
תמר מבקשת להדגיש שכל אישה יכולה לראות את עצמה על הבמה, גם אם לא חוותה דיכאון. "יש אלמנטים בהצגה שקשורים דווקא לנשיות ואמהות, והן רלוונטיים לכל אחת בקונפליקיטים של החיים איתם היא מתמודדת". במשך הזמן עוד ועוד נשים פתחו את לבן עבורן, ומעצבת גרפיקאית ומעצבת התפאורה התנדבו לבצע עבורן את העבודה בשמחה. שירי, היזמית, התמקדה בהפקה וכולן יחד השקיעו את עצמן בחזרות. "בהצגות הראשונות היה סולד אאוט ברגע, וזה מוכיח כמה הקהל צמא ליצירה הזאת, של נשים שמספרות את עצמן".