"כעס אלוקים על האישה,
ואמר: מעכשיו כל לידה תהיה לך קשה!
ואמנם זה כואב אך בלב שמחה פנימה:
כי כשנולד תינוק - נולדת גם אמא"
כך מדקלם בקול נשי נרגש דיסק בשם "משפחה" לגיל הרך את הבליל הבלתי אפשרי שכל מי שילדה פעם מכירה על בשרה: הכאב, הציפיה, הכאב הבלתי נסבל, השמחה, התשישות, הכאבים שאחרי. כל הילדות יודעות כבר מגיל חינוך (שלוש בערך...) שלידה זה דבר כואב. וגם שהכאב הזה הוא גזירה משמים, תיקונו של חטא קדמון שחטאה האישה הראשונה כשטעמה מן האסור ובעוונה נגזר על כולנו להתייסר בכל פעם שאנחנו מבקשות להעניק חיים. כמה פשוט, כמה נכון??
במשך אלפי שנים, דורות על גבי דורות, עובר המידע מאם לבת וזורמים סיפורי גבורה על לידות כואבות וכואבות יותר בגני המשחקים. אף אחת מעולם לא עצרה לחשוב - האם באמת זה חייב לכאוב כל כך.
האם באמת גזר הקב"ה על הנשים כאב נצחי, והאם הוא גזר עליהן כאב בכלל.
כוונתי אינה לאפידורל ושאר אמצעים מלאכותיים לשיכוך כאבי הצירים שכבודם במקומם, אלא למשהו אחר במהות - על לידה (טבעית, תודה ששאלתן..) ללא כאב.
גם אני לא העליתי על דעתי עד לאחרונה סתירה פנימית שכזו. גם בשבילי לידה הייתה שם נרדף לכאב אינסופי שרק אפידורל יכול לשכך. או מיילדת שהיא ההתגלמות של אליהו הנביא ממין נקבה, שיודעת בדיוק באיזו נקודה לגעת כדי שלא תרגישי את הצירים (ובתקווה שהמשמרת שלה לא עמוסה).
והכל באשמת החטא הקדמון ההוא. וכנראה גם באשמתי, הרי כיצד ייתכן שאסבול ככה בגלל משהו שאינו באחריותי כלל?
עד שבאה אישה אחת מיוחדת מאד שמתרגלת שיטות של לידה (טבעית) ללא כאב ודרשה לי את הדברים והפכה את כל התיאוריות שלי ואת כל ניסיוני בתחום על פיהם. לא ניסיתי את התיאוריה בבית, אבל היא בהחלט שווה חשיבה מעמיקה. להלן התורה על רגל אחת:
כולנו מכירים את הביטוי "נבואה שמגשימה את עצמה": אם אאמין שאירוע מסוים יתרחש - באופן בלתי מודע אגרום לכך שהוא אכן יהפוך למציאות ולאחר מכן אחתום ב"מ.ש.ל.", כאשר אני היא האחראית המרכזית להתגשמות אותו אירוע, לטוב ולמוטב - וליתר דיוק: תת המודע שלי הוא האחראי. הוא התווה לי את הדרך, ואני הלכתי בה בעיניים סגורות.
באופן דומה, גם תחושות פיזיות או אופני התגובה שלנו נובעים מתת המודע שמונע על ידי מערכת של אמונות שהשתרשו בנו. הגוף מגיב בדיוק רב למה שאנחנו משדרות לעצמנו, ומאחסן בתיבות שחורות מידע מסוגים שונים: אמירות ואמונות, זיכרונות, רגשות הקשורים לחוויות שעברנו. עד כאן התיאוריה מוכרת. כולנו שמענו או קראנו על התלמיד הכושל שמורה ש"טעה" לחשוב שהוא מצטיין גרם לו להפוך לכזה, על הילדה הקטנה שמפתחת כאבי ראש עזים כשאמה מתרחקת, על חרדות ופוביות שונות הקשורות לזיכרונות ילדות.
כעת - בואו ניקח את התיאוריה עוד שלב קדימה. גם כאבי הלידה קשורים לתת המודע שלנו ולמה שמוטבע בו מגיל צעיר. כשהבת שומעת מגיל אפס שלידה זו החוויה כואבת מאד מאד - המסר נזרע בה ומכה שורשים. בנערותה ובבגרותה היא מפנימה אותו בשיעורים הרבים על מהות כאבי הלידה (המכונה "צער הלידה" במקורותינו) ושוזרת אותו היטב עם תחושת האשמה על החטא הקדמון שגם לו ניתנים פירושים מגוונים ולפי רבים מאד מהם כל הנשים עלי אדמות יוצאות אשמות ב... משהו. משהו מפלצתי שבגללו הן נאלצות לסבול כאב נורא בכל לידה.
והמוח והגוף שלנו הם תלמידים מצוינים. הם מפנימים את המסר, אוגרים אותו בתת המודע וכשמגיעה שעתה של אותה ילדה שבגרה בצל מסרי הסבל האשמה והכאב ללדת, בשעה טובה, הכאב הלא יתואר הזה כבר אורב לה בפינה, ולא מאכזב את המצפה לו.
אם נדמיין לרגע מצב שבו שהילדה הייתה גדלה ללא המסרים הללו - היא לא הייתה חווה את הלידה באמצעות כאב. רגע, אבל מה נעשה עם הקללה הראשונה? עם ה"בעצב תלדי בנים"?
פה מגיע תורה של פרשנות מחודשת לפסוק. וכמו פרשניות ערניות לדיוקים, הבה נבדיל בין המושגים: "עצב נאמר, כאב לא נאמר ". וכעת נקשה: מי קבע ש"עצב" שווה "כאב"? הרי יכולים להיות עוד אלף פירושים למילה "עצב" מלבד "כאב". יתירה מזו - דווקא "כאב" אינה הפרשנות המתבקשת. אולי דווקא רגשות האשמה האימהיים הם גזירת הכתוב (אני מקווה שלא...)? ואולי הכוונה היא לאותו רגש מריר-מתוק שאנחנו חוות בכל פעם שילדנו או ילדתנו עושה משהו בפעם הראשונה היחידה או האחרונה - נולד/ת, נגמל/ת מהנקה, עושה את צעדיו הראשונים, חוגג/ת בר/בת מצווה, מקים/ה בית משלו/ה בידיעה שבכל התחלה טמון סופו של שלב בניחוח פרידה, ובכל סוף יש גם התחלה מבטיחה שגם היא כבר מרמזת על סופה?
חיפוש הפירוש הנכון ל"עצב" הראשוני הזה מוביל אותי לחשוב שאולי, אולי... אולי ריבונו של עולם בגאונותו וברחמיו קילל לא אותנו עצמנו כי אם את... המודעות שלנו? או, אם תרצינה - את תת המודע?
כלומר: על ידי האמירה "בעצב תלדי בנים" הוא גרם לנו לחשוב ש"עצב" הלידה הוא אכן כאב. אבל עוד בטרם הנחית את המכה - גלגל את כדור הרפואה למגרש שלנו כאשר לא בחר להנציח את הקללה במילה "כאב" המוחלטת אלא ב"עצב" הנתונה לפרשנות, כלומר: לשינוי.
אני מדמיינת את אם כל חי הנבוכה, הנזופה שנתנה את הפרשנות הראשונה ל"בעצב תלדי בנים", שחוותה את ה"עצב" הזה במלואו ושהעבירה את החוויה לבנותיה. ומאז אנחנו - הנשים לדורותיהן - מפרשות את העצב ככאב, יולדות בכאב, מעבירות את החוויה לבנותינו ובכך, בעצם, מנציחות במו ידינו את קללת חווה. גם בעידן שבו חלקה השני של הקללה - "והוא ימשול בך" חדל להיות הנחת יסוד והוא קרב אט אט אל תיקונו - בתודעתנו נותר חלקה הראשון על כנו.
וכל הזמן הזה הפרשנות בידינו. ברגע שנפסיק לפרש את העצב ככאב - נפסיק לנבא לעצמנו כאבי לידה. ונבואת הזעם תפסיק סוף סוף להתגשם. בידינו לתקן את מה שקילקלה האם הראשונה. וזה כבר מחזיר את האחריות אלינו ולא משאיר אותה בגדר אשמה מעורפלת.
וכעת - מה אנחנו עושות עם התיאוריה היפה הזו בפרקטיקה של החיים? באופן הפשוט ביותר - משנות תפישה. מפסיקות לשדר לבנותינו ולעצמנו שלידה זה כואב. הרי לא הפסדנו בכך שום דבר, רק מנענו פחדים עתידיים והפחתנו את הקיימים.
ועל דרך המשל - מפנימות ששום דבר בעולם הזה אינו גזירה משמים ולא "גורל". הבחירה החופשית אינה מושג ריק מתוכן. אנחנו מחליטת מה לחשוב, מאילו תפישות ("שלא עשני אישה") אמירות ("דעתן קלה") וסטיגמות ("זה הטבע הנשי...") לא להיות מושפעות, כיצד להתוות בעצמנו את דרכנו בעולם ללא משקולות של דעותיו הקדומות של הדור הקודם ושל זה שלפניו..
אז ה"עצב" התנ"כי יקבל פרשנות מעודנת יותר או ייגנז כפי שהולך ונגנז ה"ימשול בך".
ואם אני טועה? תמיד קיימת אופציית האפידורל. אבל למה ללכת על תוכנת ב' כשאפשר לתקן את העולם? רק כי התרגלנו? זו בטוח לא סיבה טובה דיה.