סגור

זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד

כשאחי, שיחיה, צעק במוצאי השבת את מספר הרקטות שנורו בארץ בשבת, אני מודה שהייתי סקפטית מאוד שזה נכון, אבל כשפתאום גם אחותי סימסה לוואטסאפ המשפחתי מספר רקטות מעודכן, הבנתי שכנראה יש פה משהו, ונחמץ בי הלב

הדסה סאסי
ל בניסן התשעט
,
05 במאי, 2019 10:33

צילום: הדסה סאסי, סטודיו כיפה

כמה דקות אחרי זה, כשהכנו את הדברים להבדלה, מזגתי יין לכוס עד שגלש קצת. כנהוג. ״זהו?״ אמא אמרה לי, ״יא קמצנית״ היא צחקה, ״תמזגי עוד קצת״. פתחתי שוב את הבקבוק של היין ורוקנתי את כל מה שהיה בו אל הכוס, עד שהקערה מתחתיו התמלאה עד גדותיה בנוזל האדום-אדום הזה. ״מה?!״ שאלו אותי בהרמת גבה, ״די, שיהיה שבוע שישפך עלינו המזל״. עניתי. כי מול רוע כזה, כל מה שאני יודעת לעשות, הוא רק להתפלל.

״זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד״ הוא אחד השירים שמפרקים לי את הלב בכל פעם מחדש. אינספור שירים כתבו במדינה המשוגעת שלנו על מלחמות ועל כאב, על אובדן ועל חיילים. אני זוכרת לפרטים איך זה מרגיש להיות ילד במלחמה. זוכרת איך הייתי פספוסה כשהעירה אותי האזעקה בשבת ההיא, של מלחמת המפרץ, כשקמתי להעיר את אמא ואת סבתא. זוכרת איך דאגנו כולנו לאבא שהיה במילואים. זוכרת את הסמרטוט הרטוב בדלת ובחלון, זוכרת את הריח החריף של המסכה השחורה ששנאתי כל כך; וזוכרת איך חשקתי להכנס אל האוהל המיוחד של סבא ז״ל, שהיה נכנס אליו בגלל שבעקבות האסטמה נאסר עליו לחבוש את מסכת מלחמת הכוכבים.

בזמן המקלחת במוצאי שבת קודש, שמעתי רעש שהזכיר לי אזעקה. הוא טיפס לאט לאט ואני הרגשתי איך כל המלחמות הקודמות צפות לי. תוהה אם גם את הרגע הזה אני עומדת לזכור לעולם. לא יודעת איך זה מרגיש להיות כאן ילד במציאות הזאת שבה קמים כל פעם מחדש לקסאמים. לרקטות. למונחים צבאיים שאף ילד לא אמור להכיר מחוץ למשחקי המחשב ואולי אפילו שם לא. אבל אני יודעת שגם להיות מבוגר, שצופה מהצד בכל זה, לא מרגיש משהו.

כששאלו פעם את רבי נחמן מברסלב, שכל חייו דרש ולימד על חשיבות השמחה: ״רבנו, אבל מה יעשה אדם ששום דבר לא משמח אותו?״ הוא ענה שישמח על זה ״שלא עשני גוי״, כלומר - בעצם העובדה שהוא יהודי. ראיתי סרטון שצולם ביום השואה האחרון בכבישי הארץ, ובשוק מחנה יהודה. אנשים, בכל גיל, עומדים. שלישית בני נוער שעומדים שפופים. הראשון כובש פנים ברצפה, השני עוצם עינים, השלישי מחטט קצת בכיס. אולי מחפש שם את השקט. אולי סתם שקל שנעלם. אישה, ואז ילד ואיש מבוגר. וכולם עומדים. בדממה מוחלטת. וזוכרים אחים.

השם ״יהודי״ נגזר מהמילה ״הודיה״. ״גם הפעם אודה את ה׳״ אומרת לאה אמנו וקוראת לבן שלה ״יהודה״. אז אני מודה לבורא על הזכות להיות חלק מהעם הזה. מודה על זה שכשבשמים הנשמה שלי עמדה בתור ואז חבשה את המצנפת, התשובה שהתקבלה באשר לבית שאליו היא תשתייך היתה ״יהודיה״. מודה על הזכות להיות אחות במשפחה שבה לוקחים ימים כדי לעצור לזכור כל אח, וכל אחות. ומודה על העובדה שכשאני מוצאת את עצמי רועדת מפחד מול החדשות, עדיין יש לי נקודה שיכולה לשמח אותי. בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי יְהוּדִיָּה.

מתפללת שנדע כולנו, כל המשפחה היפה שלנו, ימים טובים יותר ושנזכה להתאחד בקרוב ממש בזכות בשורות טובות ומאורעות של שמחה.

 

 

לטורים קודמים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ח"כ אופיר סופר צילום: הלל מאיר ואור אלכסנברג

"בנט לא הרגיש חלק מהציונות הדתית"

קרא עוד