פעם אחת הציעו לי בחור שהוא סוג של קואוצ'ר כזה, מלווה אנשים בתהליכים רגשיים שעוברים עליהם. העיסוק נשמע מעניין, וגם הבחור נשמע אחלה, אז הסכמתי לשידוך. אני בעצמי עברתי תהליך אימון כזה כשהייתי בת עשרים ושלוש, בעיקר כדי להיסגר על הכיוון שאני רוצה להתקדם אליו בחיים, באיזה סוג של עבודה אני רוצה לעבוד, וגם כמובן איזה סוג של בן זוג אני רוצה למצוא. אז מכיוון שהתהליך שעברתי היה מאוד משמעותי עבורי, חשבתי שבטח אדם שעוזר לאנשים לעבור תהליכים כאלה צריך להיות משהו מיוחד.
דיברתי ודיברתי והבחור פשוט שתק
הבחורה ששידכה בינינו העבירה לו את המספר שלי והוא באמת התקשר למחרת. בשיחה שמתי לב לדבר קצת מוזר - אני דיברתי ודיברתי, סיפרתי על עצמי, מה אני עושה בחיים ועוד, והבחור רוב הזמן פשוט שתק. עכשיו, אני אוהבת לדבר, ובעיקר על עצמי, זו אחת הסיבות שאני כותבת גם את הטור הזה. בדרך כלל אין לי בעיה להיות הצד היותר פטפטן בקשר, אבל זה די מעיק שהצד השני פשוט שותק ולא מגיב, ועונה בצורה יחסית מצומצמת על שאלות, זה נותן הרגשה שאני לא כל כך מעניינת אותו בעצם.
בכל זאת קבענו להיפגש, ולהפתעתי השדכנית התקשרה אלי עוד באותו ערב להגיד שמבחינתו הייתה שיחה ממש טובה והיא הרגישה שהוא התלהב ממני. "אבל איך?", שאלתי אותה, "הוא כמעט ולא הוציא מילה מהפה!". היא אמרה שהוא בוודאי רק התבייש, והיא בטוחה שבדייט זה יהיה יותר זורם.
השתיקה הייתה צורמת, מעיקה, ובעיקר הפגנתית
זה לא היה. נפגשנו בפארק מסוים והתחלנו לטייל שם בשבילים. חשבתי שעדיף להיפגש במקום כזה שאפשר להסתובב בו ולא רק לשבת בבית קפה, כי ההליכה מזמינה גם שיחה ובהחלט רציתי לראות את כישורי השיחה שלו. אבל גם כאן, כמו בשיחת הטלפון, הבחור פשוט שתק. ולא שתיקה נעימה שמקרבת בין הצדדים, פשוט כי עוד לא היינו במקום הזה. לא הייתי עדיין במקום שמרגיש מספיק בנוח סתם לשתוק איתו. השתיקה הייתה צורמת, מעיקה, ובעיקר הפגנתית - מה הוא מנסה להשיג בזה?
באמת ניסיתי להבין מה המטרה שלו בשתיקה כזאת. הרי זה לא מקרב בינינו ולא גורם לי להכיר אותו יותר. ואם הוא לא מעוניין להכיר אותי, למה הוא נפגש איתי בכלל? לא חבל על ערב שהיה יכול להיות פנוי לדברים אחרים? לאנשים אחרים שכנראה מתאימים יותר לשנינו? אחרי כמעט שעה שבה כמעט נהייתי צרודה מרוב דיבורים ונמאס לי כבר מהשתיקה שלו, פניתי אליו ואמרתי לו, "אני שמה לב שאתה כמעט ולא מדבר, אני אשמח לדעת אם זה קשור אליי ומה אני יכולה לעשות כדי לתקן את זה, כי זה לא כל כך נעים להיות היחידה שמדברת".
פארק, אילוסטרציה צילום: shutterstock
הבחור חשב שהוא לא צריך לדבר כדי שאכיר אותו
הבחור היה בהלם. הוא ממש לא חווה כמוני את המציאות. הוא סיפר לי שבעבודה שלו כקואוצ'ר הוא התרגל בעיקר להיות בשקט ולהקשיב לאנשים, ושהוא חושב שהקשבה היא תכונה חשובה מאוד בין בני אדם. היה לו מעניין להקשיב לי אז הוא פשוט שתק ונתן לי לדבר, מתוך מחשבה שאם נמשיך לצאת אז ממילא באופן טבעי אני אכיר אותו יותר והוא לא חייב לספר יותר מדי כבר בפגישה הראשונה. בגלל שהמשכתי לדבר הוא חשב שזה בסדר מצידי ולא העלה בדעתו שהשתיקה שלו מביכה אותי.
הסברתי לו שדיברתי כי הייתי קצת נואשת, ושאני חושבת שצריך לעבור תקופה מסוימת ביחד לפני שמרגישים בנוח לשתוק במקום לדבר. הוספתי גם שאני לא יודעת איך אני יכולה להכיר אותו "באופן טבעי" אם הוא לא מדבר כמעט בכלל, אין לי יכולת לנחש עליו דברים. רק כשמדברים ומתקשרים אפשר לבנות קשר עם יסודות יציבים.
חשוב לדבר על הדברים שמפריעים
הסיפור הזה לימד אותי הרבה על החשיבות של תקשורת נכונה בתוך מערכת יחסים זוגית. למדתי שאם משהו מפריע לי כדאי לדבר עליו במקום לחכות שהצד השני יבין לבד, וגם שכדאי להיות עם עין טובה כלפי אנשים אחרים כי אולי הסיבות שלהם שונות ממה שאני חושבת לעצמי בלב. ובעיקר למדתי על עצמי שאני זקוקה לטיפוס שיותר מדבר ומשתף, כי זה מה שמתאים ונעים לי במערכת יחסים. והבחור ההוא? אולי הוא עדיין שותק עם מישהי אחרת.
שלומית בלאו בוזנח היא מחברת הספר "תעביר את זה הלאה", רומן עלילתי ייחודי על דייטים, אהבה ומה שביניהם.