רב ראשי אחד או שנים?

בישיבה מסוימת שאני מכיר, נוהגים להתפלל כל השנה בנוסח אשכנזי. בראש השנה ויום כיפור מתקיימים בנוסף גם מניין ספרדי ותימני. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל דבר אחד תמיד צרם לי במיוחד: במהלך תעניות ציבור מתחילה התפילה כרגיל, בנוסח אשכנזי, וכשמגיעים לסליחות יוצאים כל הספרדים החוצה, אומרים סליחות בחדר אחר, ולאחר מכן חוזרים לבית המדרש להמשך התפילה. מתברר שיהודים יודעים לדבר יפה מאד על אחדות, אבל לא מסוגלים לומר סליחות ביחד, אפילו בימי התענית שנועדו במיוחד לתיקון חטאים כמו פלגנות ושנאת חינם. כאילו שאם בני עדה מסוימת לא יאמרו את הסליחות דוקא בנוסח של אבותיהם, תפילותיהם לא תתקבלנה בשמים. אז מניינים נפרדים מראש זה עוד ניחא, למרות שגם בכך יש טעם לפגם; אבל לצאת באמצע התפילה כדי לומר סליחות בנפרד - גם אם אין בכך משום "לא תתגודדו" - הרי שמדובר בהתנהגות מעוררת תימהון ואי נחת. נסו להסביר את ההיגיון שבכך לגוי תמים הצופה מהצד, ולא מבין למה יהודים אורתודוקסים לא יכולים לומר סליחות יחד.

נזכרתי בכך בהקשר לדיון סביב החוק החדש, לפיו יכהן רק רב ראשי אחד. אחת הביקורות נגד החוק היא הטענה שמדובר בביטול תפקידו ההיסטורי של "הראשון לציון" ובקיפוח הספרדים. לעומת זאת, אחרים טוענים שהגיע הזמן לבטל את ההפרדה בין ספרדים לאשכנזים, ולפעול למיזוג מנהגים ולפסיקה אחידה. מצד אחד מוצגת התפיסה לפיה עם ישראל מורכב לכתחילה משנים עשר שבטים, שלכל אחד מהם ייחוד, סגנון ומנהגים משלו, והגיוון הזה הוא שהופך את העם לצבעוני ומעניין; מהצד השני מוצגת התפיסה לפיה מנהגים שונים מובילים לפלגנות ופירוד, להתנשאות וקיפוח, והופכים את התורה לשתי תורות או יותר.

דעתי היא שלא רצוי לנסות בכוח לבטל או לאחד מנהגים. כל קהילה צריכה לשמור על מסורתה ומנהגיה, בלי לטשטש או לערבב אותם. אבל כל זה, כאשר אכן קיימת הפרדה בין הקהילות. אין שום בעיה בכך שבאותו יישוב יהיו בית כנסת אשכנזי, ספרדי, תימני ומרוקאי, ושבשולחן השבת, בחגים ובאירועים משפחתיים ינהגו כל אחד לפי דרך אבותיו; אבל יש בהחלט בעיה בכך כשבאותו בית כנסת לא יכולים כולם להתפלל ביחד, ומתעקשים לצאת באמצע התפילה, או כשבאותו שולחן יושבים אנשים שאינם מוכנים לאכול איש מצלחתו של השני. זה כבר לא גיוון מבורך, אלא פלגנות צורמת, שמעדיפה את ההיצמדות למנהג הפרטי על פני החיבור לכלל. זה לא עניין הלכתי, אלא ערכי וחינוכי.

האם אחד לא יכול לפסוק עבור עדת השני? (צילום: מארק ניימן / לע"מ)

משרת הרב הראשי, לדעתי, היא מקום בו הפירוד צורם ובלתי רצוי. בית דין גבוה בו יושבים רבנים מכל העדות והזרמים, הוא דבר מבורך; משרת רב ראשי מפוצלת לשניים, רק בשל הרצון לייצג את "שני הצדדים", ממחישה ומקבעת את ההבדל העדתי כגורם מהותי. תארו לעצמכם שהיו נבחרים תמיד שני ראשי ממשלה, אחד אשכנזי ואחד ספרדי, או שני נשיאים וכדו'. אין אמירה ברורה יותר מכך, שאנו בעצם שני עמים, שתי דתות שונות המכונות "יהדות", כמו להבדיל קתולים ופרוטסטנטים, שבמקרה נכללים שניהם תחת התואר "נוצרים".

רב ראשי, אם בכלל נחוצה משרה כזו, אמור לייצג את התורה והיהדות, לא שבט כזה או אחר. נכון, עליו להיות בקיא במנהגי העדות השונות, ולהורות לכל אחד בהתאם להם; אבל כל פוסק גדול מכיר גם כך את המנהגים השונים, ולא יתקשה בכך במיוחד. אין איזו תורה נפרדת לאשכנזים ותורה נפרדת לספרדים, הנלמדת בסתר רק על ידי חכמי העדה. אבל משרת רב ראשי כפולה יוצרת בדיוק את התחושה הזו: אנשים רבים מתייחסים לפסיקות של רבנים מהעדה האחרת כלא-רלבנטיות עבורם, רק משום שזה לא "הרב שלהם". צבע העור, המבטא והלבוש חשובים יותר מהאישיות והגדלות התורנית. אם יש שני רבנים ראשיים, המסקנה המתבקשת היא שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שייצג כראוי את כולם, שרק על רב מהעדה שלי אני יכול לסמוך. וההשפעה של גישה כזו מזיקה בעליל.

משה ואהרון לא היו אשכנזי וספרדי, וגם לא מינו לצידם מנהיגים בני כל השבטים. הם הכירו בייחודיות של כל שבט, וידעו לייצג את כולם כראוי, גם אם מוצאם היה במקרה משבט לוי. הבדלים עדתיים - כן, פיצול הנהגה - לא. נקווה שהחוק החדש יקדם אותנו לעבר איחוי הקרע המלאכותי והמכוער הזה.

לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il