מה אם כן מביא נער או נערה דתיים לחצות את הקווים ולחזור בשאלה? מהו אופיו של החילון כיום?
נראה שתופעת החילון של ימינו אינה דומה למקבילתה משנים עברו. לא בכדי נוצר הכינוי החדש 'דתל"ש' והחליף את ה'חוזר בשאלה' של פעם. ראשית, שאלת היחס לאלוקים איננה תמיד במרכז. אפילו שאלת הפיתוי שבאורח החיים החילוני (הרצון להשתייך לחברה חילונית כדי לקיים אורח חיים חילוני הפותח אפשרויות החסומות בפני הדתי) איננה כה מרכזית. לא אופורטוניזם כזה או אחר דוחף את הצעיר הציוני־דתי החוצה, גם לא אבדן האמונה ולא הפיתויים של החברה החילונית. האמונה הופכת בעבורו למיותרת, לבלתי רלוונטית; אבדן האמונה אינו מתרחש בהכרח על רקע של מועקה או מצוקה, אלא לאט ובחשאי: לעתים אורח החיים הדתי אפילו אינו ננטש באחת, הוא נושר כעלה בשלכת.
נראה שנכון להציג את הבעיה כבעיה חברתית, אך לא במובן של יחסים חברתיים, שיוך חברתי ואפשרויות חברתיות, אלא במובן של זהות עצמית. ניתן לומר שהציונות הדתית נקלעה לסתירות פנימיות היוצרות לא פעם קונפליקטים הדוחפים חלק מהנוער החוצה. שהרי אמונה אינה יכולה להיות מנותקת מחוויות ומאורח חיים, וכשנוצר פער מסוים הופכת האמונה לבלתי סבירה, ואז נדרש המאמין להכריע בין שלוש אפשרויות לא פשוטות: להתכחש לעצמו באמצעות אידיאולוגיה, להפחית את המתח באמצעות כניעה לנורמות רדודות, או להכריע ולוותר על האמונה מתוך אי־קבלת הפתרון האידיאולוגי.
ארחיב על כך מעט. הציבור הציוני־דתי הוא ציבור ערכי ביותר, אך עם השנים קיבלה ערכיות זו אופי אידיאולוגי מועצם. וכך, מרוב אידיאולוגיות, הפך הציבור־הציוני דתי מנוכר לעצמו: הוא אינו חי את עצמו אלא חי 'לפי הספר'. כתוצאה מכך, לעתים קרובות הצעיר או הצעירה הדתיים אינם יודעים מה בעצם הם עצמם רוצים, מהו באמת הרצון שלו או שלה. במקום להכיר את הרצון האותנטי שלהם, צעירים אלה יודעים רק מה 'צריך' לרצות ואיך 'נכון' לחיות, על פי אידיאולוגיה מוכתבת מראש שאליה חונכו.
בתוך צורת חיים אידיאולוגית זו, אפילו מושג האמונה עצמו כבר כולל ממד של ניכור: אין זו האמונה הישירה והראשונית, הנקודה התשתיתית ביותר של הנשמה; זו איננה עוד אמונה במובן של דבר שמגיעים להאמין בו 'מאליו', בספונטניות, מתוך מושרשות מוּלדת וטבעית, אלא היאחזות כפויה במשהו שבו צריכים להאמין.
הניכור ואידיאולוגיזציית היתר בתוך הציונות הדתית אינם מתקיימים רק ביחס לאמונה ולשמירת מצוות. הם ניכרים מאוד, למשל, ביחס לניסיון של הציונות הדתית לשמר צורת התייחסות לציונות ולמדינה שאיננה הולמת את המציאות העכשווית של מדינת ישראל. החברה הישראלית עברה בעשורים האחרונים שינויים מרחיקי לכת. כלפי חוץ המדינה עודנה ציונית, אולם זו כבר איננה הציונות של פעם. גם החילוניות איננה החילוניות הערכית של פעם, המנהיגים אינם המנהיגים של פעם, והפוליטיקאים בוודאי שאינם הפוליטיקאים של פעם. זהו עולם שונה לחלוטין. אם פעם עוד הייתה הצדקה כלשהי לזיהוי הציונות, הלהט הציוני והפאתוס הציוני עם 'ראשית צמיחת גאולתנו' ועם חזון הנביאים, כיום קשה יותר לראות קשר ביניהם. החזון והחלום קיבלו פעמים רבות פנים מסואבות ומסולפות, וכך נוצר שוב פער עמוק מאוד בין האידיאולוגיה הציונית־דתית, כפי שהיא נלמדת בישיבות התיכוניות ובמיוחד בישיבות הגבוהות של הציונות הדתית, אידיאולוגיה היונקת מכתבי הרב קוק ומדמות 'החלוץ' הציוני הקלאסי - לבין המפגש הבלתי־אמצעי והיומיומי עם החברה הישראלית ועם מדינת ישראל על שלל פגמיה, על השחיתות הפושה בה ועל ההתפרקות הערכית הנוכחת בכל פינה. במקום אחר טענתי שהתפתחויות אלה מחייבות אותנו לדעת לאתר את היסודות החיוביים שנותרו בציונות ולהתחבר אליהם, ומאידך גיסא, להיפתח לכיוונים פוסט־ציוניים שיעניקו חזון מחודש לחברה הישראלית - החילונית והדתית. אולם כאשר הנהגת הציבור הדתי מסרבת לבחון מחדש את יחסנו למדינה ומפטירה כדאשתקד, הופכת אמונתנו הציונית לאידיאולוגיה; הפער ההולך ומתעצם בין החזון למציאות הוליד התנערות מדרכה של הציונות הדתית, שלה שני פנים: מצד אחד הדתל"שיות, ומצד שני התנערות מהמדינה דווקא בקרב קבוצות חרד"ליות המגדירות עצמן כתורניות־לאומיות ומקפידות הקפדה יתרה על שמירת מצוות, על צניעות ועוד.
גם בהקשר הכללי יותר, תופעות הדתל"שיות והחרד"ליות כאחת הן תגובה לבעיית האידיאולוגיה והניכור של הציונות הדתית. מבחינה זו, הן שני צדדים של אותה מטבע, שני תוצרים של אותה בעיה. הדתל"שים מגיבים לבעיות אלה בנטישת הזהות הציונית־דתית (לקמן אטען שאין מדובר בנטישה מוחלטת); החרד"לים, לעומת זאת, מאמינים כי באימוץ מרכיבים מסוימים מתוך העולם החרדי ניתן להתגבר על הסתירות המאפיינות את דרכה של הציונות הדתית ולהקנות לה את ההרמוניה המאפיינת את החרדיות. אני אכן סבור כי דרך 'חרדיות מתוקנת' ניתן לשקם את דרכה של הציונות הדתית, אולם מאידך גיסא אני סבור שההתחרד"לות שאנו רואים כיום רק מעמיקה את הבעיה.
מה ההבדל בין ההתחרדות הקלאסית לבין ההתחרד"לות? גם כיום יש מקרים של התחרדות - אימוץ לבוש 'שחור', כיפה שחורה וזקן ארוך, מַעבר לחברה חרדית, והפסקת ההזדהות עם המדינה ומוסדותיה - וקל וחומר עם חזון הגאולה הציוני־דתי. אולם בחברה החרד"לית - או בכינוי אחר שלה, 'הציבור התורני' - יש יסודות אחרים. היא מתבטאת בכך שקבוצות בתוך הציונות הדתית מאמצות לעצמן הנהגות חרדיות, כמו שלילה או הגבלה של לימודי חול, הסתגרות מפני הציבור החילוני, הנהגות צניעות מחמירות, ועוד. וכאן, בנקודה זו, נוצרים הפער והניכור. אצל החרדי מלידה, יש זרימה פשוטה עם העולם שבו הוא נולד, זהו ביתו והוא חי בו בפשטות ובטבעיות, זהו 'המובן מאליו' של חייו. ואכן, יש בעולם החרדי סוג של ביתיות עמוקה. הוא לא צריך להיאבק כדי לדחות את העולם החיצוני - עולם זה אינו קיים מבחינתו כלל. אולם כאשר קבוצות מתוך הציונות הדתית אימצו צדדים חרדיים הן בחרו דווקא את הדתיות הדוגמטית המוחלטת, זו שאינה מאפשרת היפתחות אל צדדים אחרים של החיים, ויחד עם זאת נותרו ציונים (או למצער לאומיים). הפנמת תפיסה סגורה ודוגמטית של התורה אל תוך עולם ציוני־דתי יוצרת סתירה פנימית, שכן ביסודה של תפיסת העולם הציונית־דתית מונחת דווקא פתיחות לעולמות נוספים. כדי להתגבר על הפער נצרכים שוב לניכור ולאידיאולוגיזציה.
בעיניי, הבעיה בתופעת החרד"ל עמוקה אף הרבה יותר ונוגעת לשאלות דתיות עמוקות: מה משמעותה של תורת ארץ ישראל? כשהרב קוק דיבר על תורת ארץ ישראל, הוא דיבר על מהפכה. כשהוא דיבר על עבודת האדמה או על ההתעמלות כחלק מעבודת ה', הוא למעשה התכוון לכך שהמעשה הגשמי נושא משמעות ערכית, גאולית, נשגבה: הרוחניות עצמה משתנה במסגרת תורת ארץ ישראל. הדתיות נמצאת במרחב גבוה הרבה יותר, מרחב אובייקטיבי, מלא, ואיננה עוד סוג של חוקיות שהיא אימננטית לחברה מסוימת, לשטיבל ולשטעטל מסוימים, משם היא מקבלת את משמעותה ומשם היא יונקת את כוחה ואת כיסופיה.
אולם כתוצאה מהתהליכים שתוארו לעיל השתנה תוכנו הפנימי של המושג 'תורת ארץ ישראל'. בעולמה של הציונות הדתית החרד"לית נוספה תורת ארץ ישראל לשולחן ערוך, תוך הפיכת המושג הזה לעוד סעיף מסעיפי ההלכה. בכך למעשה הוצא העוקץ מהעומק של מה שהרב קוק כינה 'תורת ארץ ישראל', מפני שהרב התכוון לכך שכל הקונספציה הדתית שמתוכה יהודי עובד את ה', כל ההקשר של קיום תורה ומצוות, של רוחניות וכן הלאה - כל אלה יהיו שונים. הכנסת המושג הזה לעולם ה'שולחן ערוך' הופכת אותו לדרך דוגמטית, נוקשה ומנוכרת. זו הופכת שוב לתורה של הספר ולא של החיים. הדמות התורנית האוחזת בסוג זה של תורת ארץ ישראל היא דמות בעייתית ביותר.
מתוך כך, מזינות תופעת הדתל"שיות ותופעת ההתחרד"לות זו את זו. מחד גיסא, החילון הפושה בכל בית ציוני־דתי יוצר כאב, חרדה ואכזבה, המוליכים רבים אל ההתחרד"לות, במקום הדרך הדתית־לאומית שכשלה. אולם חשוב לציין גם את הצד השני: הנוקשות, הסגירות והאידיאולוגיות המאפיינות לא פעם את המחנך החרד"לי דוחפות בכוח לכיוון השני; הדתל"שיות בורחת מן הניכור ושואפת לשקם חיים ישירים וטבעיים יותר.
לכן, אני מפקפק בטענותיהם של החרד"לים על הצלחת החינוך שלהם: אכן, מצד אחד ניתן לראות צעירים וצעירות רבים, מקפידים על קלה כחמורה וחדורים בלהט אידיאולוגי וערכי, אך אין לשכוח כי הצד השני של הצלחה זו נמצא בנוער הנרתע מחרד"ליות; במקרים קיצוניים הוא אף נפלט מן המערכת ומסתובב בלילות ב'כיכר החתולות' הירושלמית ובמקבילותיה ברחבי הארץ.
"לוחות ושברי לוחות", הרב שג"ר - בהוצאת "ידיעות ספרים".