מבוא
במאמר הבא ברצוני לעמוד בקיצור על מספר נקודות שמתוכן נלמד את הצורך בקבלת מצוות בגיור. במאמר אחר אדון בנוגע לגיור גרים שאומרים שבכוונתם לשמור תורה ומצוות, אך ידוע לנו שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות.
דעת הרמב"ם
יש רבנים בני דורנו שתולים בדברי הרמב"ם את הסברא שבגיור אין צורך בקבלת מצוות. הטעם לכך הוא כיון שלכאורה, הרמב"ם לא הזכיר את הצורך בקבלת מצוות. נוסף על כך, יש מקום שמדברי הרמב"ם אפשר ללמוד שבדיעבד הגיור חל בלי קבלת מצוות.
ראשית אציין שיש מקום לחלוק על שתי הנקודות ואפשר להוכיח שאכן, הרמב"ם סובר שהצורך בקבלת מצוות בגיור מעכב את הגיור. אך, מעבר לכך נראה שיש ערבוב של שני מושגים. כוונתי היא כך, שהרבנים מערבבים בין המעשה של הצהרת קבלת מצוות ובין הרצון לשמירת תורה ומצוות. יכול להיות שהרמב"ם סובר שאין צורך בהצהרת קבלת מצוות, אבל בוודאי הרמב"ם סובר שהרצון לשמירת תורה ומצוות מעכב את הגיור. ולכן, כשיודעים שאין בכוונת המתגייר לשמור תורה ומצוות, הגיור לא חל.
נתחיל בעיון בדברי הרמב"ם:
א. הלכות איסורי ביאה יג, ז:
טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר, בא ואמר נתגיירתי בבית דינו של פלוני והטבילוני אינו נאמן לבא בקהל עד שיביא עדים.
צריך עיון, מה החילוק בין טבל בינו לבין עצמו ובין נתגייר בינו לבין עצמו? מה כוונת דבריו שנתגייר בינו לבין עצמו? אפשר לומר שדברי הרמב"ם מרמזים שיש צורך בקבלת מצוות בפני בית דין. כוונתו במילים "נתגייר בינו לבין עצמו" היא שקיבל עליו מצוות בינו ובין עצמו, שלא בפני בית דין (עיין ברד"ע, מובא בליקוטים שם-הוצאת פרנקל על הרמב"ם; ילקוט שנויי נוסחאות הוצאת פרנקל שם; שו"ת יביע אומר, חלק א, יורה דעה, סימן יט, אות ח; שו"ת חמדת שלמה, יורה דעה, סימן כט, אות כג; סימן ל, אות יא). כך גם יתפרשו דברי הרמב"ם בהמשך ההלכה שכתב שאמר "נתגיירתי בבית דינו של פלוני" "והטבילוני", לכאורה יש כאן כפילות. אלא "נתגיירתי וכו' ", הכוונה שקיבל מצוות ועוד "טבל" בפני בית הדין. הוא הולך לשיטתו שסובר שהצורך בטבילה בפני בית הדין מעכב את הגיור.
ב. הלכות איסורי ביאה יב, יז:
כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו, הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר 'הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י', מיד.
מכאן, שהגר צריך לקבל עליו את כל המצוות שבתורה.
לשם קיצור הדברים נציין לעוד הלכות שמדברי הרמב"ם אפשר לדייק שיש צורך בקבלת מצוות: עיין הלכות איסורי ביאה (יג,ד), דברות משה, מסכת יבמות, סימן יג, ענף ב; עיין הלכות איסורי ביאה יב, יא; הלכות איסורי ביאה יב, יד; הלכות איסורי ביאה (יג, יב), ועיין בר' חיים מבריסק זצ"ל בחידושיו על הרמב"ם בהל' זו; הלכות איסורי ביאה יד, ט.
אבל, יש לציין שדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, יז) מעלים קושי:
גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד כוכבים ומזלות הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן.
משמע מדבריו שהצורך בהודעת מצוות אינו לעיכוב, לכן הגר שנתגייר בלי הודעת מצוות נחשב גר בדיעבד.
נעיין בדברי השו"ע ומתוך דבריו נגיע ליישוב בדברי הרמב"ם.
דעת השו"ע
השו"ע (יורה דעה רסח, ג) פסק:
כל ענייני הגר, בין להודיעו המצוַת לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום (תוס' ורא"ש פ' החולץ). מיהו דווקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' (או קרובים) (הגהות מרדכי) ובלילה, אפילו לא טבל לשם גרות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה, הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצוַת שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה. ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה, מעכב, ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן, לא פסלינן ליה.
מבואר בדברי השו"ע, שהוא בדעה ראשונית פסק כדעת הראשונים שכל ענייני הגרות צריכים שיהיו בפני ג' הכשרים לדון וכן שיהיו ביום. בין להודיע לגר את המצוות לקבלם, ובין המילה והטבילה. אך, כל זה הוא רק לכתחילה, בדיעבד מועילה טבילה ומילה בלילה וכן שנעשו בפני ב' דיינים. דווקא קבלת מצוות צריכה להיות ביום ובפני ג' דיינים. לאחר הבאת דעה זו, השו"ע הביא את דעת הרי"ף ורמב"ם שצריך לעשות את המילה והטבילה בפני בית דין וביום, והדבר מעכב בדיעבד.
לכאורה, יש סתירה בדברי השו"ע. שהרי בסעיף ג' מבואר שהשו"ע נקט שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל. מאידך, בסעיף י"ב, הוא הביא את דברי הרמב"ם שבדיעבד אם לא הודיעו לו את המצוות, אם טבל ומל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר:
ואם לא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו שכר המצוַת ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, ה"ז גר אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העובדי כוכבים, וחוששים לו עד שתתברר צדקתו; ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין.
יש להעיר שיש שוני מהותי בין דברי השו"ע לדברי הרמב"ם. שו"ע כתב "שלא הודיעוהו שכר המצוות וענשן". הרמב"ם כתב "שלא הודיעוהו המצוות וענשן". כלומר, לא מדובר שלא הודיעו לו את המצוות, אלא רק לא הודיעו לו את שכר המצוות. נראה ששו"ע שינה מלשון הרמב"ם בצורה מכוונת, משום שדעת השו"ע שהצורך בקבלת מצוות הוא לעיכוב.
לכן, מסקנת הדברים: דעת השו"ע, שבלי קבלת מצוות הגיור לא חל.
במאמר הבא נעיין בדעת האחרונים ביישוב דעת הרמב"ם והשו"ע.
הרב אורי בצלאל פישר, מרבני 'דרך אמונה', מחבר ספר הלכות גירות- 'גר המתגייר'
אפשר לשלוח הערות לאימייל: ori.bezalel@gmail.com