מדרש (מסכת אבות דרבי נתן נו"ב, פרק כז; מתורגם):
מעשה בחַמָר [אדם הנוהג בחמור] אחד שבא אצל הלל הזקן.
אמר לו [החַמָר]: רבי, ראה מה אנו [בני ארץ ישראל] יתרים [עדיפים] מכם [מבני בבל], שאתם מצטערים בכל הדרך הזו ועולים מבבל לירושלים [לקיים את מצוות העלייה לרגל] ואני יוצא מפתח ביתי ולן בפתחה של ירושלים.
שתק [הלל] והמתין לו זמן, אמר לו: בכמה את משכיר לי חמורך מכאן [מירושלים] ועד אמאוס?
אמר לו [החַמָר]: בדינר.
[שאל אותו הלל:] עד לוד בכמה? אמר לו [החַמָר]: בשנים [בשני דינרים].
[שאל אותו הלל:] עד קיסרין בכמה? אמר לו [החַמָר]: בשלש [בשלושה דינרים].
אמר לו [הלל]: ראה אני לפי שאני מרבה את הדרך את מרבה את השכר.
אמר לו [החַמָר]: הן, לפי הדרך הוא השכר.
אמר לו [הלל]: לא יהו שכר רגלי כשכר רגלי הבהמה?!
הוא שהיה הלל מקיים "לפום צערא אגרא".
שאלות:
(א) מדוע לגלג החַמָר על הלל?
(ב) מדוע חשב החַמָר שיש יתרון לבני ארץ ישראל על בני בבל?
(ג) מדוע השכרת החמור מירושלים עד העיר אמאוס זולה יותר מהשכרתו עד לוד וקיסריה?
(ד) מדוע השכר של העולים לרגל מבבל רב יותר מזה של העולים לרגל מארץ ישראל?
(ה) מהו הביטוי שעומד בבסיס הסיפור? ומה פירושו?
הצעה לתשובות:
(א) החַמָר התגורר בירושלים, בעוד הלל עלה מבבל. החַמָר לגלג על כך שבני בבל, והלל בתוכם, צריכים לטרוח ולעלות לירושלים, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל, בשעה שהוא אינו צריך לטרוח כלל כדי לקיימה; אלא כל שעליו לעשות זה לצאת מפתח ביתו...
(ב) החַמָר שיש יתרון לבני ארץ ישראל על בני בבל, היות שבני ארץ ישראל אינם צריכים לטרוח כל כך כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל.
(ג) השכרת החמור מירושלים עד העיר אמאוס זולה יותר, משום שאמאוס - עיר עתיקה ששכנה באזור לטרון - הייתה קרובה יותר לירושלים, בהשוואה לערים לוד וקיסריה. ממילא זמן הרכיבה על החמור היה קצר יותר וגם המחיר זול יותר (כשם שנסיעה באוטובוס ליעד רחוק עולה יותר מאשר נסיעה ליעד קרוב).
(ד) השכר של העולים לרגל מבבל רב יותר מזה של העולים לרגל מארץ ישראל, מאחר שבני בבל מתאמצים וטורחים יותר כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל.
(ה) הביטוי שעומד בבסיס הסיפור הוא הביטוי מאבות (ה, כג): "לפום צערא אגרא". פירושו של הביטוי הוא כגודל הצער והטרחה שיש לאדם בעבודת ה' (כלומר: בלימוד תורה, בקיום מצווה או בהימנעות מעבירה) כך הוא גודל השכר.
נקודה למחשבה:
המדרש שלפנינו עוסק ברעיון שלפיו כגודל המאמץ שיש לאדם כך הוא גודל השכר. בהקשר זה עשויה להתעורר השאלה על איזה שכר מדובר?
כמדומני שניתן לענות על שאלה זו בשלושה אופנים:
א. השכר בעולם הבא. כאשר אדם מתאמץ יותר בקיום מצווה (כגון הולך לבית כנסת רחוק יותר, כמו בסיפור על האלמנה שיובא בהמשך) - הוא יקבל שכר רב יותר בעולם הבא.
ב. השכר הוא התוצאה - ההצלחה. כאשר אדם משקיע מאמץ רב יותר בלימוד - הוא יצליח יותר במבחן או יזכור טוב יותר את מה שלמד. כפי שאמר ר' חמא בר פפא: "כל תורה שלמדתי באף [=במאמץ] נתקיימה לי" (מדרש זוטא, קהלת ב, ט).
ג. השכר הוא הדרך - עצם היגיעה. כאשר אדם משקיע מאמץ רב יותר בלימוד או בעשיית דבר טוב - ניתן גם לומר כי הלימוד והיגיעה כשלעצמם הם הם השכר.ברוח התפיסה שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
העשרה:
- סוטה כב, ע"א (שכר פסיעות): "אלמנה אחת, שהיה בית כנסת בשכונתה, הייתה הולכת כל יום להתפלל בבית מדרשו של ר' יוחנן, שהיה מרוחק מביתה. אמר לה ר' יוחנן: בתי, האם אין בית כנסת בשכונתך? אמרה לו האלמנה: רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" (מתורגם).
- מגילה ו, ע"ב (יגעת ומצאת תאמין): "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: יגעתי [בתורה] ולא מצאתי - אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי - אל תאמן [כי אי אפשר להצליח בלא יגיעה], יגעתי ומצאתי - תאמן".
להערות והארות: orinoy1@gmail.com