ויתרוצצו הבנים בקרבה

לאן אתה רץ?

כל ימיי משהו מתרוצץ בקרבי. לא נותן לי מנוח.

תורות מזרחיות מבטיחות לי שקט נפשי. אני מגיעה לפתחן וכמהה להיכנס. גלגולי נשמות קוסמים לי. ארצות רחוקות. אולי בהודו אולי בנפאל. שם בין נחשים, קוסמים וחוברים. בין אנרגיות וטיפולים רוחניים, שם הוא נמצא - השקט שלי.

אני מתרגשת לפתחן של כנסיות. השגב וההוד קורץ לי מבפנים. אולי שם אלמד כיצד יש לסגוד לאל. כיצד נופלים אפיים ארצה בהשתחוויה.

עלי לתת מקום לשני התאומים שלי (צילום: Jeremy & Susanne-cc-by)

אני רצה.

אל חיי היום יום, חיי המעשה. כל כך הרבה להשיג יש. ואני רוצה עוד ועוד. לטעום את העולם. להספיק.

בשבתות, ברגעים שונים, אני קורסת לפתח בתי תפילה. אני מתגעשת לצאת אל ניגון של תורה וקריאות של אמונה.

משהו בתוכי סוער. תחושות מנוגדות מרוצצות זו את זו עוד טרם היוולדי

הם בתוכי. שניהם. בשעה שאני עוברת על הפתחים. פוסחת על הסעיפים. כל אחד מהם מושך לכיוונו. מתרוצצים בי. אינם מניחים. כמהים להיות הם. בכל עוצמתם. בכל מהותם.

זוגות זוגות של תאומים. אופיים שונה. צורתם שונה.

האחד מתרוצץ במכנסיים קצרים על חוף הים בנתניה או באילת. צורח בהופעות הזמרים שהוא מעריץ; מפזז בחוג ריקודים.

תאומו יושב בבית המדרש בירושלים או בלוד. מתלבש בצניעות. רוקד בתנועות גמלוניות רק בחתונות ורק מאחורי מחיצה.

אחד מציץ אל בתי עבודה זרה. מחפש לו דרכים אחרות בעבודת האל. נפשו כמהה אל הנסתר והמיסטיקה קוסמת לו.

תאומו הולך לבית הכנסת בכל בוקר. מתפלל ברגל ישרה ודומה כי גם נפשו ישרה בלא לחלוחית. אחר הצהריים הוא לומד "דף יומי" בשיעור של בעלי בתים.

האחד אומן. זורה את רגשותיו לכל רוח מצויה. בוכה ללא סיבה

תאומו שכלתני. מתרץ קושיות בביטחון. לא נפתח לא נחשף. לעולם לא יראה פגיעתו לזר.

וכך אל נוכח רגעי ה"יעקב" שלי והתרוצצויות ה"עשיו" שלי אני הולכת לדרוש את ה.

למה זה אנוכי?

מי אני? מה תפקידי בעולמך? ומתוך הידיעה שנולדתי לפנייך תאומים אני חוזרת בשאלה: מה עלי לעשות עם הידע הזה? האם הוא נועד רק כדי להרגיע את מצפוני? האם יש איזה דבר אשר נדרש ממני לעשות בשם הידיעה הזו?

האם כרבקה עלי לתת לחלק ממני להערים על תאומו? לדאוג שהברכה תגיע רק לחלק ממני? לדאוג לחיסולו המוחלט של הרעש שבתוכי?

או שמא יש לקח אחר שעלי ללמוד מהסיפור הזה?

אולי צריכה להדהד בראשי הקריאה: "למה אשכּל גם שניכם יום אחד?" אולי חיסולו הטוטלי של התאום האחד יביא למותו של התאום השני. הם לא יכולים לחיות זה בלא זה. הם צריכים את המתח הזה שביניהם. הם ניזונים ממנו ומתוכו הם יוצרים את חווית חייהם. עלי לתת מקום לשני התאומים שלי. שניהם ברואי אל. לתת לשניהם הזדמנות שווה. לתת להם לגלות לי בעצמם מי רב? מי צעיר? ומי יעבוד את מי?

"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר / אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר ...

זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב / כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק

ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע / כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה "

(ניצוצות / רמי פורטיס)