זה לא שאנחנו כפויות טובה או מתלוננות. נשים , כמו רבקה אמנו, מלאות תקווה ואופטימיות. הן אומרות במרץ :"אלך" ולא חושבות על מה שיבוא אחר כך. הכל כבר יהיה בסדר. אבל בינתיים יש קשיים ויש בעיות. הזוגיות בין האיש לאשה, המסתורין שבעיבור, הלידה והילדים שבאים במתנה, חשבנו באמת שהבטיחו לנו גן של ורדים. אנחנו אופטימיות. אז למה הסבל, למה הייסורים. למה הגאולה מתקדמת בצעדי צב ואין תשובות להרבה שאלות. למה.
רבקה אמנו, שנפשי קשורה בנפשה, רק מחכה לצאת מבית אביה. ילדה קטנה. אולי היתה בת שלוש, אולי בת אחת עשרה. קטנה. אך ברגע שמופיע אליעזר עבד אברהם והיא קולטת בחוש מי הוא ולאיזה אברהם אבינו הוא שייך, היא אומרת : אלך! בלי להתבלבל. בהמשך , בני בניה ילמדו ממנה לומר 'נעשה ונשמע' בלי לחשוב, ללכת במדבר בארץ לא זרועה אל הלא נודע.
תיאור המפגש בין רבקה ליצחק הוא מכונן. בפרושו 'העמק דבר' ראה הנצי"ב את המפגש יד א-לוהים מכוונת למה שיקרה להם בהמשך.
וכך הוא כותב על ההכרות הפתאומית עם יצחק כשהוא בָּא מִבּוֹא, בְּאֵר לַחַי רֹאִי:
ותשא רבקה וגו׳ ותרא את יצחק. בעודו עומד ומתפלל והי׳ אז כמלאך אלהים נורא מאד. וכמבואר ברבה שראתה ידיו שטוחות בתפלה ע״כ נבעתה מאד....מרוב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה ומאז והלאה נקבע בלבה פחד. ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם. ורחל עם יעקב. אשר בהיות להם איזה קפידא עליהם לא בושו לדבר רתת לפניהם. משא״כ רבקה.
רבקה, כפי שכבר אמרנו, גם יפה, גם אופה, אבל גם שותקת.
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. {פ}
יש פה אהבה. כל הסימנים שהיו באוהל שרה – חוזרים לאוהל רבקה. אך תקשורת בין אישית אין כאן.
לפי הנצי"ב זו היתה תכנית א-לוהית, כדי שיעקב יקבל את הברכות במרמה מיצחק אבינו. חוסר התקשורת הוא מתוכנן משמיא.
רבקה אמנו מוצאת לה דרכים להתמודד עם העדר התקשורת. כשהיא בהריון , לפי המדרש היא הלכה לרבנים, לאוהלי שם ועבר. בגניבת הברכות היא מניפולטיבית ויעקב בנה שותף לה. היא מוצאת דרכים להסתדר.
רבקה אמנו נפטרה לפני שראתה את יעקב שב הביתה. היא לא זכתה לראות נכדים . סביבה היו לה למורת רוח נשותיו של עשו.
איזה גורל, איזה חיים. לאחרונה כתבה על הנושא הרבנית ימימה מזרחי מאמר במגאזין פנימה שנקרא 'שתיקת הכבשים'. הצרות והייסורים שעוברים על האבות והאימהות הם נתון אובייקטיבי. הקריאה 'למה זה אנכי' מנסרת בקרבן גם של רחל ולאה, מן הסתם. אבל אבותינו ואמותינו לא הרהרו אחר הגורל שיעד להם הקב"ה ובטח לא חשבו לפרק את החבילה. את השכר לסבל ולייסורים אנו מגלים לעתיד לבוא, עתיד רחוק מאד.
לאחרונה אני פוגשת נשים וגם גברים שלא מוכנים להמשיך להיות במקום הסובל הזה. גם גבר וגם אישה יכולים להגיע אלי ולדבר בכאב על מצוקת הבדידות. חוסר אינטימיות בקשר, העדר התקשורת הוא כל כך אקוטי שאי אפשר להמשיך.
אני רואה בזה משהו של קץ הגאולה. אלפיים שנה חיינו בהישרדות. רדיפות, שואה, מצוקות כלכליות. שבעים שנה שאנו בארץ והתחלנו לנשום. בגלל הצורך העז בתקשורת אינטימית של שיתוף ושיח, יש אנשים שבכלל מוכנים לוותר על זוגיות, אם זה לא אמיתי. עצוב מאד.
כישורי חיים לומדים היום בסדנאות. קואוצ'ינג לפנויים פנויות. סדנת אימאגו לזוגות נשואים. קורס הכנה ללידה ויעוץ להנקה. אפילו יעוץ איך להיות חמות טובה יותר. הכל שכחנו? כנראה שכן. גם שכחנו, גם התרחקנו מעצמנו ובמקביל יש בתוכנו תביעה לא מתפשרת לחיות חיים שלמים ומספקים בקשר.
למה זה אנכי. אין לנו תמיד תשובות אבל יש לנו דרכים לנסות לחפש פתרון. לרבקה אמנו היו את הדרכים שלה לפתור את בעיותיה. אני מאמינה שהיא הורישה לנו בינה יתירה להסתדר עם מה שהקב"ה הניח לפתחנו.
רבקה הגיבורה. הביאה לעולם שני לאומים שהביאו את העולם למה שהוא היום. מצד אחד אדום, התרבות המערבית. מצד שני עם ישראל, שמקדם את העולם מבחינה רוחנית. באומרה 'אלך', בהתמודדות עם שני בנים שונים כל כך היא הורישה לנו ירושה האומרת, שניתן לחיות ביחד בשלום, כי בסופו של דבר הסתובבנו יחד באותה רחם וגדלנו באוהל אחד. עוד יבוא שלום עלינו.