כאשר יענו – כן יפרוץ. דור שלם עומד בניסיון. כאז כן עתה, האויבים מענים ומצרים לנו במצרים. ואנו בשם ה' פרים ורבים וצומחים. ובתוך המהלך, נקודות אור שמקורן בכוחות ובמשימות. ככלל, הנשים במצרים מאמינות ואינן מוותרות לייאוש, לרפיון ולחשבונות, אלא (כדברי הגמרא בסוטה יא) מעודדות, פועלות עם א-ל ומשפיעות אף על הגברים להמשיך ולבנות וללדת.
נחישות והתייצבות. כן גם דמותה של מרים. דיבורה דיבור של טוב, של אמונה, של נבואה. אינה מסתפקת בפעייתה עם הילד, אינה נרתעת מלדבר אל אביה ב"גזרתך קשה משל פרעה", אלא זוכה ברוחה לקלוט את דבר ה' – "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל". (מדרש שוחר טוב, לא). דעתה לא זחה משנולד אחיה ונתמלא הבית אורה, כי היא יודעת שמלאכה רבה לפניה. אמנם אביה ששיבח וחיבב את קיום נבואתה, חש אחרי שלושה חדשים כי גזרת ההצפנה ביאור, וגודל השעבוד – מרסקים את הנבואה, ושוב לא תהא גאולה בדרך זו,
אך מרים בנחישותה אינה מתפעלת ממה שאביה ירק בפניה והתריס "היכן נבואתך?!" אלא היא ממשיכה ומתייצבת. מוכנה בכל לבבה, נפשה ומאודה לפעול עם א-ל לקיום נבואתה. זוהי ההתייצבות שחז"ל ראו בבסיסה את רוח הקודש. את המסירות דורשת מרים מעצמה, ללא חת, ללא היסוס. מקרוב ומתוך הזדהות היא נערכת למשימתה.
ג. לשמור מרחק. מרים מביטה על הדברים מתוך הקשבה אמתית למשימתה. משעה שהבינה כי בת פרעה מזהה כי "מילדי העברים זה" (על פי ר"י אברבנאל) – היא איננה נבהלת, איננה נשברת, אלא פועלת בקור רוח כמו עומדת מרחוק (רש"ר הירש) ומציעה לבת פרעה רק את מה שזו יכלה לעכל, להביא אשה מן העבריות לתת לילד את האוכל הטבעי לו. מרים אינה מאבדת את עשתונותיה, לא מערבת חשבונות אנושיים, אלא בטהרת הענווה והגבורה – מצילה את אחיה ושותפה ביצירת התשתית הבריאה של התפתחותו.
לפעול בגבורת נפש. כל כך מרומם הוא המעמד, עם שבת פרעה קוראת לילד: משה. נימוקה –
היה ראוי לפיו שייקרא משוי, אך אין זאת גאולה, אלא משה [על משקל] פועל, גיבור, יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם, בוכה עמהם ופועל למענם.
מהרגע שנתברר לו כי הוא יהודי (רמב"ן) מתגדל משה בקומתו הנפשית והמוסרית, ויודע את האמת אף על פי שאת אותיותיה ומסגרותיה טרם הכיר. ומרים האחות היא זו שפעלה ביצירת התשתית שספג האח אל נשמתו הטהורה.
הכנת התופים ונתינת הכוח. זו מרים שזיהתה כיצד להתקרב למשימה אך גם כיצד להתרחק ממעורבות יתר – וכל זאת מתוך אמונה בגאולה עד כדי כך שהכינה את "התוף בידה" (שמות טו) שהיא שרה ומנגנת בו והוא מוכן על ידה מזמן שעבוד מצרים. (מדרש מכילתא שם). זוהי אשת כלב בן יפונה, השותפה עמו בעמידת הגבורה מול חולשת המרגלים ורפיונם מכך שהם רואים עצמם כחגבים, גם בעיני אחרים. לעומתם כלב ומרים הם כצור החלמיש, וחוסנם הפנימי רק מגדיל כוח באתגר הגדול של "עלה נעלה, כי יכול נוכל לה" (במדבר יג).
חגרה בעז מתניה ותאמץ זרועותיה. זוהי תמצית דמותה של מרים ודרכה, ובה ראו חז"ל באותו פרק במשלי, את הדמות הערכית האידיאלית, השוחקת ליום אחרון ופועלת לשם שמים ביישוב הדעת ובטהרת הנפש.
אף לדורנו – נשאב מהעוז, ונאמץ זרועותינו לפעול את מהלך הגאולה ביתר שאת. ובמקום להיסחף בזרם של אדישות ופרטיות מחד, ובסחף של מרירות ואבדן עשתונות מאידך, ננסה להרים את המבט לגובהה של האחות האמיצה, נתקרב ככל האפשר אל משימתנו, נזדהה עמה ונסתער – ומצד שני נתרחק ממשקעים אישיים, אינטרסים, אנוכיות וכיתתיות.
ז. האמת והשלום אהבו. כיון שהדברים נכתבים בעיצומו של עשרה בטבת, אי אפשר שלא לקשור בין הדברים לעיל לבין נבואת זכריה אשר אף היא זקוקה לנשים ואנשים נוער ומבוגרים – שיקיימוה. הצומות ייהפכו לימי שמחה, כאשר נקיים את "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח טו-יט, מדרשים שם) אם אהבת האמת תהא נגלית???, ואת תביעתה מאתנו נעשה באהבה, באמונה, במסירות, בפעילות, בטהרה, או אז היא תביא אותנו אל אהבת השלום, לא זו של השקט האנוכי העכשווי, אלא אל ההשלמה האמיתית. וכך בתנועה מעגלית, אהבת השלום אם היא טהורה ונקיה מאינטרסים ומחשבונות קטנוניים ומחולשות ורפיונות, או אז תביא לאהבת האמת. ולא עוד שנאה, ולא עוד כוחניות, אלא גבורת הנפש היהודית הצופיה לציון, להיות עם חופשי בארצנו, בחָרות ובחֵרות גם יחד, לאור חדש על ציון מתוך שליטה בכוחות הנפש, עין טובה, ענווה וגבורה כאחד.