"עמרם, גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' – אמר: לשווא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן".
אמנם לא נואשו עמרם ובני דורו מכך שהגאולה בוא תבוא בסופו של דבר, שהרי אותה נבואה בברית בין הבתרים הודיעה הן על הגלות והן על הגאולה שאחריה; אולם נואשו מכך שהם ובני משפחתם יזכו להיות מן הנגאלים. ואולי העריכו את הסיכון שבהולדת ילדים מול הסיכוי להצילם, וזה נראה בעיניהם קלוש עד מאד (ובמושגים של היום: לא עומד במבחני 'עלות-תועלת'...).
כנגד המתייאשים עמדו הנשים, ובראשם – מרים הנביאה.
"אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות! פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא! פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת; אתה צדיק, בוודאי שגזירתך מתקיימת... עמד והחזיר את אשתו. עמדו כולן והחזירו את נשותיהן..."
עמדתן של הנשים לא נסתיימה בכך שביקשו להינשא מחדש, אלא הרבה יותר מכך. וכך מספרת הגמרא (שם יא, ב):
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן... ובאות ושופתות שתי קדירות: אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן..."
לא עמידה פסיבית עמדו בנות ישראל שבאותו הדור, אלא עשייה אקטיבית. אמנם בעיני בשר, לא היה בכך כדי להביא גאולה. אמנם לא היה בכך כדי להבטיח את עתידם של הנולדים. אולם זה מה שהבטיח את המשך הקיום הלאומי עד אשר "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, הניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע בארצנו", וזה מה שהביא לעולם את משה רבנו, הגואל הראשון.
שונה היא נקודת המבט הנשית על העולם מנקודת המבט הגברית. הגבר – ראייתו היא 'קווית'. למרחוק נשואות עיניו. מציב הוא מטרות ארוכות טווח, מתכנן אסטרטגיה, שוקל סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת, ורק משעה שדרכו ברורה, יוצא הוא לדרך כדי להשיג את מטרתו. האשה, לעומתו – ראייתה 'מרחבית'. לא אל העתיד הרחוק היא נושאת עיניה, כי אם אל ההווה. לא תתמקד במטרה כי אם בשלב הנוכחי של התהליך. לא ההישגים מושכים אותה אלא הסיפוק מהפעילות עצמה. אילו גבר בן ימינו היה עושה את חשבון העלות והתועלת אם כדאי להביא ילדים לעולם – תוך שהוא בוחן לאיזו עמדה יוכלו להגיע בבגרותם – ספק הוא לאיזו מסקנה יגיע. ואילו האשה – כל אשר תחפוץ הוא לאחוז עולל בחיקה, לטפחו ולגדלו, וכן לטפח את הקשר הזוגי והמשפחתי, מבלי להיות תלויה בתוצאות אפשריות.
בסופו של דבר, עמדו בנות ישראל גם ב"מבחן התוצאות", כאשר בסייעתא דשמיא הצליחו לשמור על הילדים ולגדלם, וכל מאמציהם של המצרים למצוא את הילדים ולפגוע בהם הביאו לתוצאה ההפוכה, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
מדרש שמקורו אינו ידוע, המובא בספר 'קב הישר' (פרק פב), מותח קו ישר מאותם ימים אל ימינו אלה:
"בשביל ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים: בזכות נשים צדקניות, ובשביל שלא שינו את שמם, ובשביל שלא שינו את לשונם, ובשביל שהיו תולין בטחונם בהקב"ה. וכמו שהיתה גאולה ראשונה כן תהיה גאולה אחרונה".
גם בגאולה האחרונה, אומר המדרש, תהיה תקופה כזאת, אשר תוביל רבים לזרועות הייאוש. וגם אז תקומנה נשים צדקניות אשר מתוך תליית הביטחון בקב"ה תמשכנה את טיפוח המשפחה והמשכת החיים גם בתנאים של אי-ודאות. וכך נוכל להבין הנחיות שנתן הגר"א – עוד לפני יותר ממאתיים שנה – לתלמידו, ר' הלל ריבלין משקלוב, הנחיות המובאות בספר 'קול התור':
"לדעת מראש כי בעקבות משיחא מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה, על פי הכתוב: "ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע"... לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית בייסורים; אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים... אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה', ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב ייוושע, ומן המיצר נגיע למרחבי-ה". (פרק א)
לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קמעא קמעא, מעט מעט... לכן כל פעולה של האתחלתא יש להתחיל אפילו במעט, על פי הכתוב: "אחד מעיר ושניים ממשפחה"...(פרק א)
אויבי ה' ואויבי ישראל צוררים את כל הפעולות של אתחלתא דגאולה שבעקבות משיחא... וכבר מנו חז"ל את התלאות הבאות בעקבות משיחא. ואנחנו – אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים ועל רצונו שאנו נעסוק באתערותא דלתתא ולעמוד איתן נגד כל ההפרעות והחירופים...(פרק ב)
כך הן תכונותיו וסגולותיו של יוסף, שהצלחתו באה רק על ידי עשייה, כמו שנאמר על יוסף: "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"...(פרק ב)